גילי

אחרי שיחרור הפוסט הראשון שמעתי את אריק מתבטא ומבטיח שזה הולך ונהיה קל עם הזמן. משונה, כי שרון גפן התריעה מהשני, וחשבה שהוא אפילו קשה עוד יותר מהראשון.

מרגישים מבולבלים? גם אני.

אז לפני שאני מתפנה לעשות קצת סדר בבלגן, סדר בבלוג, אני צריכה פינת כתיבה בבית. פינה בבית שתשמש אותי בימי החורף הברוכים (שיבואו עלינו לטובה, בדחילו וברחימו) ובימי בצורת (כלכלית. המיתון עלול להגיע גם לפה), בהם לא אוכל להרשות לעצמי בתי קפה. פינה כזו שיתקיימו בה שלושת התנאים הדרושים למוזה בכדי שתיפול עלי: כיפת שמיים, אוויר צלול ו (מה כבר ביקשתי, קצת) שקט.

תחת האילוצים לא נותר לי אלא לתקוע יתדות ראשונות במרפסת. הרחק ככל הניתן מעיניהן הרואות של הקטנות, הרחק מהפול-פול-ווליום הבוקע מהמדיה-סנטר והרחק הרחק מהמקרר. אז נכון – כיפת השמיים היא בעצם כיפת המרפסת של השכנה מלמעלה, ונכון שהאוויר הצלול מהול בפיח של כביש חיפה ורידינג, וכן, זה נכון שאפילו דלת זכוכית מחוסמת בעלת זיגוג כפול לא עושה את עבודתה נאמנה ומתקשה לבודד אותי מרחשי הבית. ונכון שהמטוס שנחת הרגע בשדה דוב חתך לי את חוט המחשבה, וגם זה שלפניו. ונכון שכל מה שנותר לכם לעשות, אם בא לכם לראות אותי עכשיו, זה פשוט לשים את נקודות הציון בגוגל-ארץ ולחייך. בא לכם, נכון?

אז רגע לפני שאתם פותחים גוגל ארץ או נרשמים לרסס שלי קבלו על רגל אחת כמה נושאים שחשבתי שאני ארצה לדבר עליהם, פעם, כשיהיה לי בלוג משלי:

1. על עצמי. הגיגים, מחשבות ומחשבות טורדניות
2. על (ננו-)טכנולוגיה ועל מה שקורה אצלי מתחת לפני השטח
3. על האמת ורק את האמת (שלי) מאחורי המשפט ילדים זו שמחה. ולמה אחרי הכל, ילדים זו בכל זאת שמחה
4. איך המדיה החברתית השפיעה (גם) עלי, על הזוגיות שלי, שלהם (ושלכם?)
5. על השיגעון שלי למוזיקה, לכתיבה ועל השיגעון
6. תשכחו מסקס אבל לא מסקס אפיל
7. על החלומות, החגורה השחורה בקראטה שעוד תהיה ועל הבלוג שכבר יש
8. ועל כל הדברים האחרים שלא עולים לי עכשיו לראש

הלילה (21:00 בערב שעון חורף) אני אורזת את עצמי: ארבעים ושמונה קילוגרמים (לפני הלידות, אבל מה זה רלוונטי?) מינוס עשרה סנטימטרים (מי אמר חמישה עשר?) ואת המק-בוק הלבן שלי (כן כן יודעת…לבן אאוט. אובאמה אין), ולוקחת עצמנו לבית הקפה השכונתי בתקווה שיצא לי מזה פוסט. סוף סוף פוסט. הפוסט.

תחת השפעת קפאין אני מצליחה לשכוח מהניסיונות הכושלים שהיו לי עד היום, ואני מתחילה לכתוב. כרגע לא אכפת לי מהפלטפורמה, הפורמט, העיצוב, עם או בלי אפידורל. רק שיצא כבר. הראשון. מחזור נובמבר 08 (אני ירוקה. כן כן… ירוקים זה אין.)

ועכשיו לגילוי נאות:
למעט שלושה note-ים בפייסבוק, קריאות נואשות בטוויטר לבן זוגי שיעשה לי ילד או לפחות סקס בכללית, ודיווח קיצבי על מצב הרוח היומי שלי בבליפ, טרם השמעתי את קולי ברשת. הפרופיל שפתחתי בקפה נשאר ערום כביום היוולדו, כמו התמונות שהעלתי לפליקר (לא באמת חשבתם…) שזועקות לתחזוק שוטף והולם (תודה רונשו). אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם איך זה מרגיש לי עכשיו. בברררר.

מרגיש לא מרגיש (שלא יעבדו עליכם – תמיד מרגיש לי!) – זה פשוט קורה לי ממש מתחת לאצבעות, שמקלידות מהר יותר מהקצב שבו המוח שלי משדר – ככה שעוד לפני שיש לי תשובות לעד כמה ורוד, בדוי וסקסי יהיה הבלוג הזה – הפוסט הזה נכתב. הלילה.

שמחה גדולה הלילה. אני נתקעת עם המילים של השיר הסמי-בורקס סמי-פולחן הזה. אבל הפוסט זורם. ומוזר, ככל שבית הקפה הולך ומתמלא בזאטוטים שכנראה לא מעודכנים שהחופש הגדול כבר מאחורינו (תודה לאל!) – אני מתרכזת חזק יותר. מתפקסת. נראה שזה לא ממש מרשים את שתי הקטינות מהשולחן הסמוך שחלקו איתי בשעה האחרונה חצי קופסת מאלבורו-לייט של עישון פאסיבי. ואולי זו הסיבה שהן מרגישות נוח מספיק בשביל לבקש ממני מסטיק. אני זורקת לכיוונן את החבילה ואת המילים “בכיף. אל תחזירו”. שייקחו את החבילה אבל לעזאזל – לא את ההשראה.

בזויות העין אני קולטת על המסך ה- 13 אינץ’ שלי הבהוב אדום שמסמן לי שהסוללה שלי גוססת. אני עוברת למוד של צריכת אנרגיה חסכנית (אני גם ממחזרת) ומבינה שיש לי תשע דקות לעשות לפוסט הזה לט-גו.

עשיתי.

אזהרה (על גבול הבקשה) לציבור הקוראים: אם בכנס וורדקמפ הבא תפגשו איזה בחור או שניים מסתובבים להם עם נערה יפת תואר וחדת לשון, מצלמה, אייפונים ושטרודל לפני השם, שינסו למכור (אותי בשקל) ולכם סיפור כזה או אחר על בלוגרית שכותבת ומוחקת כותבת ומוחקת… תעשו טובה – תלנקקו להם את הפוסט הזה.