גילי

בזמן שתושבי הדרום זוכים ל- 45 שניות (בשדרות 15!!!) של חסד בכדי לתפוס מחסה מאיזה גראד שעשוי לספק להם תהילה ופירסום בזק בפריים-טיים שלא זוכים להם אפילו כוכבי ריאליטי, בזמן שדוטמד-דוטקום מדווח לנו על שבוע רגיל באשקלון ועל הבקר שאחרי, בזמן שאזעקות “צבע אדום” קורעות את שמי הנגב וצפונה – עד מרחק 30 דקות נסיעה בלבד מתל-אביב, בזמן שטוויטריסטים עוקבים בדריכות אחרי נפילות הקסאמים, ובזמן שאתם מקימים רשתות חברתית שיוציאו אותנו למסעות הסברה על המצב בדרום ישראל או קוראים לאלו שטרם קיבלו צו 8 לתת יד פה ברשת, בזמן הזה, מצאתי את עצמי במרחב המוגן מתחת לקרקע בבניין, במחסן.

ושם, בין עשרות הארגזים שנערמו להם במהלך החיים, בין המוצגים ההיסטוריונים – קומודור 64 וקומודור אמיגה שהוא שומר למזכרת מהתקופה שבה הוא דיבר עוד בבייסיק ואסבלר, בתקופה שעל דוט-נט ודוט-קום אפשר היה לקרוא רק בספרי מדע בידיוני (כאלו שבארגז תחת השם “אסימוב”), בין מכתבי האהבה הריחניים שלו מתקופת הפרה-נישואים שעברו את הצנזורה הצבאית ואת הצנזורה שלי, בין קורי העכביש ששורדים שם הודות לחוזק קשרי המימן, (קשרים שבארגז תחת השם “תואר ראשון”), ובין כל הזכרונות והנוסטלגיה שנקברים שם תחת האבק, מצאתי ספרון אדום וזה מה שהיה כתוב בו:

לאחר התלבטות ארוכה האם לעלות את תוכנו של הספרון על דפי הבלוג, החלטתי לתת קונטרה הולמת לפוסט הקודם שלי וללכת עם הלב. ליבי עם תושבי הדרום.

עַל לֵב וּשְׁמוֹ לִבִּי

הַסִּפּוּר עַל לִבִּי טֶרֶם סֻפַּר, 
סִפּוּר עַל לֵב יְפֵה תֹּאַר, שְׁרִירִי וְחָסֹן 
שֶׁמָּאַס בְּשֵׁנָה בַּאֲלַכְסוֹן.
לִבִּי עֲגַלְגַּל בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁנָּחוּץ
וְחַד רַק כְּלַפֵּי חוּץ.
אָמְנָם לִבִּי הוּא בַּעַל לֵב-רְחָב אַךְ בְּהֶחְלֵט לֹא שָׁמֵן,
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: "מָלֵא בִּמְקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים".

לִבִּי לֹא אָהַב לִהְיוֹת בַּדָּד,
כָּךְ בֵּין אַלְפֵי לֵבָבִיוֹת הוּא נָדַד:
לִפְעָמִים פָּשׁוּט הָיָה עִם לֵבָבִית אַחַת,
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ עִם שְׁתַּיִם,
וְקָרָה כְּשֶׁהַדָּם עָלָה לוֹ לְרֹאשׁ,
הֵעֵז הוּא, וְהַלֵּךְ עִם שָׁלֹשׁ.

יוֹם אֶחָד עָצַר לִבִּי וְחָשַׁב:
אוּלַי כֹּל נִסְּיוֹנוֹתי הֵם לְשָׁוְא?   
אוּלַי לֹא אֶפְגֹּשׁ אֶת הַנְּסִיכָה? 
כָּךְ חָשַׁב… וּבָכָה.

הֲרֵי אַחַת חוֹשֶׁבֶת רַק אֵיךְ תְּקַבֵּל חַמְצָן מֵהָרֵאוֹת,
וְיֵשׁ שֶׁחוֹשְׁבוֹת רַק עַל אֵיךְ שֶׁהֵן נִרְאוֹת.
אַחַת עֲסוּקָה בִּפְעִילוּת גּוּפָנִית,   
וְאַחַת שֶׁיּוֹתֵר מִדֵּי בַּיְשָׁנִית.
לְבָבִית אַחֶרֶת חוֹלֶקֶת אוֹתוֹ עִם אַחֵר
וְאַחַת שֶׁהוּא פָּשׁוּט לֹא זוֹכֵר…

לִבּוֹ שֶׁל לִבִּי נֶעֱצָב –
אֵיךְ אֹכֶל לְשַׁפֵּר אֶת הַמַּצָּב? 
לִבִּי חָשַׁשׁ שֶׁהַלֵּב הַסָּדוּק יִשָּׁבֵר לַתָּמִיד    
וְלָכֵן, חָשַׁב וְחָשַׁב…
וְהֶחְלִיט לְהִתְמִיד! 
יִתֵּן אֶת לִבּוֹ לְאַחַת הַמֻּבְחֶרֶת
מֵבִין הַלֵבָבִיוֹת – לְזוֹ הֲכִי נֶהֱדֶרֶת.

כָּךְ זֶה קָרָה,
בְּיוֹם אֶחָד מִימוֹת הַשָּׁבוּעַ, בִּצְעִידָתוֹ הַשְּׁבוּעִית
עֲבֵרָה מוּלָה בִּרְחוֹב לֵבָבִית.
לְמַרְאָה אוֹתָהּ לֵבָבִית יְפֵיפִיָה וְדַקִּיקָה
לִבּוֹ הֵחֵל פּוֹעֵם בְחוֹזְקָה.
הַלְּבָבִית עָשְׂתָה לוֹ עֵינַיִם
אַךְ הוּא, מְבֻלְבָּל, קָפַץ תַ’שִׁינַּיִם.

וְהִנֵּה שׁוּב בַּיָּם בְּיוֹם שַׁבָּת
נִתְקַל לִבִּי בְּאוֹתוֹ הַמַּבָּט
אָז אָמַר לְעַצְמוֹ: אָמְנָם אֵינִי מַאֲמִין בַּגּוֹרָלוֹת, 
אֲבָל לַעֲזָאזֵל,  
יֵשׁ לִי פֶּה עֵסֶק עִם אֵשֶׁת אֶשְׁכּוֹלוֹת.
לֵבָבִית וְלִבִּי צָעֲדוּ זוֹ לִקְרַאת זֶה –
הִיא בְּבִיקִינִי וְהוּא חָשׂוּף חָזֶה.
הַשְּׁנִיִּים הָיוּ כֹּה שׁוֹנִים…

אֲבָל,
יָדָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה עַל הַעֶלְיוֹנָה
הֵם הֶחְלִיטוּ לְנַסּוֹת –
הֲרֵי מָה כְּבָר נוֹתַר לַעֲשׂוֹת?
הֵם לָמְדוּ לְהַכִּיר אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה,
הֵם לָמְדוּ לְהִתְפַשֵּׁר… 
לַהִתְעַגֵּל…   
וּלְהִתְחַדֵּד…
עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁהִבִּיטוּ בְּמַרְאָה,
הַפֶּלֶא זֶה פֶּלֶא – מָה זֶה קָרָה?
זוּג הַלְּבָבוֹת הָפַךְ לָאֶחָד.

וּמַהוּ סּוֹפוֹ שֶׁל סִפּוּר הָאַהֲבָה?
הִנֵּה לֵבָבִית נָפְלָה בְּרִשְׁתּוֹ
וְרָאוּ כְּיוֹם הִיא אִשְׁתּוֹ.
גַּם לִבִּי בקסמיה נָשְׁבָה
וֶאֱמוּנִים לָהּ נִשְׂבַע.
כְּעֵת הֵם הַזּוּג הַמְאֻשָּׁר בַּלְּבָבוֹת
וּמָה שֶׁחָשׁוּב, מֵאָז לִבִּי לֹא יָדַע אַכְזָבוֹת.

וּמָה עָלֶה בְּגוֹרָל שְׁאָר הַלְּבָבוֹת?
אֵלּוּ עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים אֲהָבוֹת.