דברים שעוברים לי בראש
January 10, 2009הוא: “הרבה זמן לא ביקרת פה, חשבתי עליך השבוע
אני: “אהה, סתם לא יצא (המיתון הו המיתון)
הוא: אז מה אנחנו עושים היום?
היום זה היום המי-יודע כמה (עשרים כבר) של מבצע “עופרת יצוקה”. היום הזה הוא תזמון מושלם להפקיד את ראשי בידי המספריים של המעצב שיער שלי ולתת לו יד חופשית לעשות בשיער שלי שפטים. אחרי הכל, לא מחמיאה התספורת ככל שתהיה, קצרה ככל שתהיה, אסימטרית ככל שתיהיה – לטרגדיה האישית שלי אין מקום בימים אלו. באלו מובטח לי, שאת המראות הקשים שישתקפו מולי במראה אוכל להמיר בכל שעה במראות הקשים של המלחמה או בצפייה בפונוגרפיה הקשה המציפה את הרשת.
הוא: למה את מחייכת?
אני: אני חושבת על הפוסט הבא שלי. ואתה? (החיוך הזה שלך מלחיץ אותי)
הוא: מתי אמרת שבעלך חוזר מפריז?
אני: מחר (אמרתי?? או ששוב הוא נחל הצלחה בשיווק ויראלי של הקרמשניט הפריזאי שלו?)
הוא: (מחר??? מצטער אבל) עד מחר השיער לא יספיק להתארך … אה, ותזהרי – אני עוד אקרא לך שם בבלוג.
האמת היא שלספר שלי אין בכלל מחשב. אין אינטרנט. אין לו מייל. מה שגם אומר (שאלוהים) אין לו מנוי רסס לבלוג שלי (ולכם???). אבל בהחלט יש לו יד בפוסט הכי יקר שלי שנרקם לו תוך שהוא גוזם לי את הפוני ואת החיוך סופית מהפנים. אחנו מפטפטים קצת על המלחמה. הוא מספר לי על הקטיושה שהביאה לסיומה של חגיגת בר-המצווה שלו באיזה מקלט בקרית שמונה. אני מספרת לו על הזכרונות מחגיגת בת-המצווה שלי (מה לבשתי שם לעזאזל?). הוא מספר לי על החרדות הקיומיות של אמא שלו, ואני – מהרהרת בחרדות הקיומיות שלי כרגע – רק שלא ייבש לי את הפוסט עם הפן. החרדה הזו מובילה אותי לשלוף דף A4 מהתיק ולהתחיל לכתוב עיוור את הפוסט הזה. ולהצטער כל כך שעדיין לא הומצא לו הרשמקול שיקליט את המחשבות שלי (או שבעצם כן?). 
הוא: בסוף החודש אני נוסע לתיאלנד.
אני: איזה יופי. חופשה? (עד תיאלנד אתה בורח?)
הוא: כן. כשאחזור, אני אקנה לי מחשב וארשם לך לבלוג.
אני: יוו. נהדר. (מה נהדר, מה? הלך לי הפוסט)
בניסיון אחרון להמנע מלראות את הבבואה החדשה שלי במראה, אני מורידה את המבט למטה, אבל שם, אני נתקלת במספר סנטימטריים וסנטימנטיים של שיער שרועים על הריפצה. אני נפרדת מהם לשלום. וגם ממנו. משם אני יוצאת לחנות הגלידה הסמוכה וממתיקה את הגלולה המרה באבקת גלידת יוגו. אנשים ברחוב נועצים בי מבטים שאני לא אוהבת. מושפעת לחלוטין ממרתון “מתי נתנשק” שערכנו בסופ”ש, אני מתקשרת אליו ומציעה לו שאת הפגישות שלנו בחודשיים הקרובים נקיים באיזה בית-מלון, בחושך. שכשהוא חזר הביתה בערב, הוא הסתכל עלי – ואכן נהיה לו חושך. בעיניים. 
.
