גילי

היו אלו חמישה טלפונים אובססיביים לבן זוגי בעת שנכח במסעדת מאראבו וטוב ליבו של בעל המסעדה, חיים עמשלום, שגאלו אותי מסנדוויץ’ חביתה שמנוני במנזה של הפקולטה להנדסה, סנדוויץ’ שבקושי עובר לי בגרון ובטח שלא עובר את מסך הטלוויזיה בפריים טיים של ערוץ 10. וככה, צהרי יום חול אחד מצאתי את עצמי במסעדת שף יושבת על מצע קרם ירקות שורש מוקפת בבחורים שלוגמים יין על קיבה ריקה. לצידי האחד – שני בלוגרים גרגרנים וותיקים שעומדים מאחורי התופעה הזו שקוראים לה פידמי, יוסי וערן, ומצידי השני – שני בחורים ממחלקת האינטרקטיב של ערוץ 10, אודי ואריה. מולי בשולחן ישבו: הייטקיסט לשעבר – בעל המסעדה בכבודו ובעצמו, והשף המכשף – יואב בר, שני בחורים אשר העניקו לי חוויה גסטרונומית בלתי נשכחת, רגע לפני שהם שולפים סכינים באליפות המסעדות ביום חמישי 30.4 ב- 21:00 בערוץ 10.

על השולחן העגול והמרווח עלו והגיעו בזו אחר זו מנות שהטעימה יפה להן. את המנות הגישו לנו לסירוגין, באהבה ועם כוונה אמיתית – הבעלים, השף המכשף, ומלצרית שהיא רכש חדש ומהמם של המסעדה, שהותירה אותנו פעורי פה בדיוק כשהיינו מוכנים ללעיסה. לעיסה? היזהרו בדבריכם. מדובר פה במסעדת גורמה בה האוכל נימוח ומתמסר שאינו מותיר תפקיד של ממש לשיניים בפה, רק לחך – להתענג.

המנה הראשונה שהגיעה היתה מנת קרפצ’יו שייטל שמלבד החסה הערבית והצנונית, היתה מלווה בקורס קצבות מזורז. הקולות שבקעו מן הסובבים אותי קבעו חד משמעית שנתח השייטל שיושב שם מאחור, בהמשך הסינטה לכיוון הזנב, הוא בהחלט נתח מצויין שהולך נפלא עם רוטב בלסמי זיתים. מנה אחרת שחשפה בפנינו את רזי האפייה והתסיסה של הלחם במאראבו היא מנת פטה כבד עוף כשלצידה קונפיטורת עגבניות שרי ובריוש שנאפה במקום, כמו גם מגוון הלחמים שנרקחים משני סוגי מחמצות סודיות. למען הסר ספק, כל פרי ידיו ותוצריו של המטבח פה במאראבו – נבחר בקפידה, נקטף, נרחץ, בושל, נאפה ונעשה פה (כלומר שם) במקום. ולכן, התפריט במסעדה משתנה פעמיים בשנה, בהתאם לעונות, בדיוק כמו המצב רוח שלי. מה שזה אומר מבחינתכם, זה שאם אתם רוצים (ואתם רוצים!) לטעום את עוגת גבינת עיזים שחולקת עם קרוקנט לוז וסורבה קלמנטינה את אותה הצלחת, אתם חייבים לפקוד את המקום בימים הקרובים כי ספק אם תמצאו סורבה פירות הדר בקיץ. בכל אופן, לצערי או שלא לצערי, שוקולד זה מצרך רב-עונתי, ואת טקסטורות שוקולד תוכלו למצוא כל השנה במחלקת הקינוחים שבתפריט. המנה מורכבת משוקולד נטו, על כל צורותיו – פאדג’ שוקולד, קלפוטי שוקולד עם גנאש שוקולד לבן ומנטה ואיך לא – גלידת שוקולד. יאמי יאמי. עוד מנה מפתיעה שתמצאו בה שבבי קקאו, היא דוקא לא ממשפחת המתוקים, אלא מנה עיקרית – מנת סינטה עם פירה שברי קקאו, אספרגוס, רוטב אספרסו וסילאן. עם המנה הגיע ייעוץ קולינרי שילווה אותנו (ואותכם) במטבח לכל שארית חיינו (וחייכם) – כיצד יש לבשל אספרגוס. אז קדימה להוציא עטים ולהקליד: לתוך מים עם מעט מלח טרם רתיחתם (טמפרטורה של תשעים מעלות צלזיוס אם נהיה קטנוניים) יש להכניס את מקלות האספרגוס ולהשאירם שם למשך דקה-דקה וחצי, ללא מכסה. בתום הזמן יש להעבירם מיד לקערת מי קרח ומשם מיד מיד לצלחת מנת הסינטה, לצד פירה שברי הקקאו. לא מומלץ לנסות בבית (אלא במסעדה). על יתר המנות תוכלו להזיל ריר בבלוג של יוסי תאגורי (להלן הבעל) וערן קמפף, שקיימת סבירות גבוהה שהם עד עכשיו מתייגים ומעכלים חלק נכבד מן המנות.

וככה במשך שעתיים ויותר של ערפול וכהות חושים, המנות והטעמים סחפו אותנו למקומות אישיים, אל מחוזות מרוקו והסביבה, אל הבית, המטבח של אמא והתבלינים של סבתא. מסיפור ההתאהבות של השף המכשף בריזוטו – בעיירה בשם פרודנונה שבאיטליה, ועד לסיפור ההתאהבות שלו באישתו בעיר קיט קטנה העונה לשם אילת. כל כך אינטימי וקסום היה המפגש הזה, עד אשר שבעה אנשים שהיו בחלקם זרים גמורים עד כמה דקות קודם לכן, בחרו שלא לעשות שימוש בצלחות האישיות שהוגשו להם, וניהלו קרב מזלגות ישירות בתוך צלחות ההגשה, והחליפו ביניהם כפיות, מעט רוק ופרופילים בטוויטר. החגיגה הקולינרית הזו תועדה לייב בטוויטר, אבל החגיגה האמיתית תיהיה היום בערב, כשיתחיל קרב הסכינים. תבואו לראות. ותלכו לטעום. מאראבו, אבא הלל 14, רמת גן.

From left to right: @gilit @yosit, Yoav Bar, @amshalom @ekampf

השבוע, שפר גורלי ולקחתי חלק בשני ארועי סושי מתקושרים. הראשון, “סושימי” (בנות. טוויטר. אוכלות. סושי) – ארוע רב משתתפות אשר התחיל בתור בדיחה של שרון כקונטרה לפידמי של יוסי (הנה ככה) ונגמר בסושייה תל אביבית (צמודה צמודה לגלידריה) ובהצהרת כוונות של הזכרים במרחב הטוויטריה לקיים ארוע נקמה בעל ניחוח צהוב, כקונטרה לארוע המוצלח שלנו (מפרגנות לכם). הארוע השני שגרם לאצבעות שלי שוב להאבק במקלות אכילה היה יום הולדת של ילדה בת ארבע. פור גאד סייק! ילדה בת ארבע.

הפעוטה בת הארבע חולקת עם הגדולה שלנו את אותו הגן. לא גן אנתרופוסופי, לא מונטיסורי ולא גן פרטי אחר שמציע שיטת חינוך אלטרנטיבית לילד שלך כאלטרנטיבה למשכנתא שהתכוונת לקחת. גן עירוני. גן עירוני ששוכן אמנם באחת מן השכונות הצפוניות בתוך השטח המוניציפלי של עירית תל אביב, אבל הוא בין ותיקי הגנים בשכונה. כל כך ותיק שאפילו הכותבת עצמה זכתה לחוות בו לראשונה “אמאות של שבת” והתנסתה בו באכילת כדורי חול במסווה של כדורי שוקולד. כל כך עירוני שיחס מספר הגגנות לילדים לא נותן לך שקט של ממש בעבודה. כל כך עירוני שמסה קריטית של הורים סירבו להגדיל את היחס המעיק הזה תמורת תשלום חודשי סימלי (בחיי שסימלי. פן וחצי לפי המחירון פה בצפון). מה שהכותבת רוצה לומר זה, שגם אם אתה גר כמה עשרות מטרים מהמזרקה של מרכז שוסטר מהסדרה רמת אביב גימל, זה לא אומר ש – אתה לא עושה קניות בחצי חינם, שאתה לא מקבל טלפון שמזכיר לך להגדיל את המסגרת בחשבון, וגם לא אומר שאמא שלך הסתובבה בבית בחלוק סאטן שהזכיר לך את גברת לינוביץ’. מה שזה כן אומר, מסתבר, זה שאם אתה מוזמן ליום הולדת של אחד מילדי הגן, רצוי שתגיע בלבוש הולם (הבגדים מהחתונה של החברה הכי טובה בהחלט יכולים להספיק), כדי שלא יתפסו אותך בוידאו של הארוע אוכלת סושי עם הבגדים של אחר הצהריים.

אני לארוע הגעתי מצויידת בבנות ובבגדים נוחים שיאפשרו לי לטפס מספיק מהר וגבוה אם צריך (תמיד צריך). בכניסה לארוע קיבלה אותנו האם המאושרת וצלם סטילס שתיעד את הפרצוף ההמום והגבה שעיקמנו, ואת פניהם המאושרות של הילדים שעטו לכיוון המתנפחים. במתחם הדשא בין חבורת המגדלים היוקרתיים היו פזורים פינות ישיבה מפנקות, פינות זולה מוצלות, פינות יצירה, מתנפחים ומאפרות שישמחו להפוך גם את הילדים שלך לנסיכים ולנסיכות ממשפחת (פשע) אצולה לאחר צהריים אחד. כיאה לכאלו, הנסיכים והנסיכות זכו לאכול פיצה שנאפתה במקום, בטבון לבנים שהוצב שם במיוחד לרגל הארוע. ההורים, לעומת זאת, יכלו לבחור בין סושי וסשימי לצד רוטב סויה לבין טורטיה מקסיקנית לצד רוטב סלסה. עוד לרווחת ההורים עמד בר משקאות מאובזר בשתייה חריפה תוצרת חוץ, שסייעה להורים להתשחרר (מההלם), לזרום, ולזרום לפינות הזולה. שם, על הפופים המפנקים, ההורים היו עסוקים במינלינג בזק ובהעלאת היפותזות בנוגע לייחוסה המשפחתי של הכלה בת הארבע. לטובתם אם מצלמת הוידאו שנכחה בארוע לא קלטה (כמונו) כמה מן השמות המוכרים (למשטרה) שנזרקו שם לאוויר. כשפגה השפעת האלכוהול התפנו ההורים לחיפוש אחר הילדים. אני ניגשתי מיד לנקודת המפגש שקבענו במידה ונאבד זו אל אלו – ליד הבמה המרכזית. אותה במה שתעלה עליה בשיאו של הארוע מלכת הגיל הרך, רינת גבאי, אשר תמורת סכום סמלי תסכים לעזור גם לילד שלך לכבות את נרות עוגת יום ההולדת. בסיום הארוע נשלחנו הביתה בידיים מלאות: שערות סבתא (כמה שערות לבנות חדשות על הראש) ומגנטים עם תמונות שצולמו לייב בארוע – למזכרת.

האמת היא, שגם ללא המגנטים שתלויים לנו בבית על המקרר, ספק אם הייתי שוכחת את היום הולדת הזה. הראשון שלי עם נועה, הרביעי של נועה (נועה שם בדוי. השם האמיתי שמור במערכת מחשש שיניחו מטען חבלה פה בבלוג). גם שאר ההורים ימשיכו כנראה לעשות חישובים מתמטיים פשוטים של כמה אלפי שקלים לדקת במה קיבלה רינת וכמה שקלים לשעה הם קיבלו לפי התלוש האחרון, לפני הפיטורים. ההורים של נועה? יתכן שהם שמעו על שפעת החזירים שמתפשטת ומאיימת, אבל על המיתון? ללא צל של ספק – הם לא שמעו! והילדים? הילדים זכו סוף סוף לאחר צהריים אחד של שקט מההורים שהתעסקו בשיחות חולין במקום לרדוף אחרי הילדים שיאכלו איזה משהו. אבל בינינו, גם אם היו מספקים להם די סוכרים זמינים לפירוק בצורה של סוכריות גומי ואת הבית שלכם לפירוק בשם יום ההולדת של הילד שלכם – הם לא היו מתלוננים. ורינת? תשכחו מהכסף, היא זכתה לחום ואהבה בצורה של צרפתיות רטובות רטובות מהגדולה שלי, שרק בימים ממש ממש טובים שלה אני זוכה להם. ואחרונה חביבה, נועה? החביבה זכתה למיני-חתונה כמה שנים טובות לפני גיל המצוות שלה. ואיך באמת תראה מסיבת יומולדת השתיים עשרה של נועה? אין לי מושג, אבל אני יודעת שכדאי לי להיות שם. ואתם? כדאי לכם להיות בארוע “סושימי” הבא.

בבית, מתנגנות להן מילות השיר הזה ברקע כבר חודש. ליתר דיוק, מהשניה שפשטנו מהן את התחפושות.

פסח אכן בא. ואני שואלת – שמחה רבה?

פה לא אוכלים חמץ. פה אוכלים בעיקר את הלב. פה לא תמצאו מתכון ללחמניות כשרות לפסח. לכל היותר – מתכון לא מוצלח לאיך עושים ילדים. פה נאבקים בחסמי כתיבה אבל מנסים להשלים עם אלוהים. ושיהיה פה ברור, את מצוות אכילת המרור החג הזה כבר קיימתי, אז תעשו טובה ותעבירו לי ישר את החרוסת. אהה, ואם תמצאו את האפיקומן בין השורות פה בטקסט, מובטחת לכם ארוחת חג כשרה למהדרין מתוגיית תחת סולמית פידמי. אז רגע לפני שאתם מבערים את החמץ ואני מקבלת לג’ימייל שלי (עוד) הודעה כואבת מקוויטר – הרי לכם
פוסט פוסט טראומה ברוח חג המצות הבהחלט מיותר הזה.

"די לי שאני יושבה לשלחן ומוחי יורד לאצבעות ידי ומכאיב ומכתיב ובין אות לאות יש לי יותר חיים מאי פעם." מילים שמדברות אלי עכשיו יותר מאי פעם, שולמית אפפל.

אחרי חודשיים של התנתקות חד צדדית, שבהם הייתי עדה להתרקסות האייקו שלי, חודשיים בהם נאבקתי בהורמונים שהציפו לי את המוח, שגזלו ממני כל יכולת לכתוב עד כדי עדכון מצבי סטטוס בפייסבוק, ומנעו ממני כל גישה למראה אבל לצערי לא למקרר. אחרי החודשיים האלו – התעוררתי (בבעטה) למציאות אחרת שבה ביבי הוא ראש הממשלה (תצבטו אותי), מציאות כואבת שבה ייצור קטן הוא בלתי סקסי בעליל, מציאות חברתית חדשה שבה אני לא מוצאת את ידי ורגלי (מה עשו לפייסבוק מה?). התעוררתי כשאני מחוברת לאינפוזיה – יד אחת מקבלת עירוי נוזלים ישירות לוריד, והשניה – עירוי ישירות מהטוויטדק,  וכל מה שנותר לי לעשות זה לנסות לצמצם פערים ולהרחיב את קהילת המצייצים שלי (תודה לגל מור על הקישור).

אז יום אחרי שיצאתי מעבדות לחרות הגיע הזמן: למצוא את עצמי ואתכם בבלגן שעשו שם בפייסבוק, לנחות מחדש בבלוגספירה, לרסס דחוף את הבלוג החדש של לטם, להוריד מהתפריט היומי שלי תוכניות ריאליטי ואת החלבה של יעל, להוציא מהלקסיקון שלי את המשפט "תעשה לי ילד" ולהרחיב אותו עם מילים כמו סיבולת-לב-ריאה (נראה מי יצליח לגרום לי לעשות קצת כושר) , לגגל בגוגל מונחים רפואים שמתחילים ב”אנטי” ושמשום-מה יוצרים אצלי אנטי – אבל בכל זאת להיות חיובית. ולתרגל מול המראה פרצוף של “אני לא כתבתי את הפוסט הזה ואתם לא באמת קראתם פה”. יעזור אם גם אתם תתרגלו אחד.

ועכשיו לתודות:
תודה לזרה מהחנות משקפיים שהרגשת מספיק קרובה אלי ושאלת אם יש לי משהו בבטן. איחרת בשלושה ימים.
תודה גם לחברה שלחצה שוב ושוב. אז כן, אני לא! ויותר בטוחה מזה אני לא יכולה להיות. וידאתי הריגה.
תודה מיוחדת לרופא שלי שהיה אופטימי אחרי הפעם הראשונה, השנייה וזו.
ותודה לך על הפרחים ותודה למי שהיה שם גם כשאני לא.