גילי

השבוע, שפר גורלי ולקחתי חלק בשני ארועי סושי מתקושרים. הראשון, “סושימי” (בנות. טוויטר. אוכלות. סושי) – ארוע רב משתתפות אשר התחיל בתור בדיחה של שרון כקונטרה לפידמי של יוסי (הנה ככה) ונגמר בסושייה תל אביבית (צמודה צמודה לגלידריה) ובהצהרת כוונות של הזכרים במרחב הטוויטריה לקיים ארוע נקמה בעל ניחוח צהוב, כקונטרה לארוע המוצלח שלנו (מפרגנות לכם). הארוע השני שגרם לאצבעות שלי שוב להאבק במקלות אכילה היה יום הולדת של ילדה בת ארבע. פור גאד סייק! ילדה בת ארבע.

הפעוטה בת הארבע חולקת עם הגדולה שלנו את אותו הגן. לא גן אנתרופוסופי, לא מונטיסורי ולא גן פרטי אחר שמציע שיטת חינוך אלטרנטיבית לילד שלך כאלטרנטיבה למשכנתא שהתכוונת לקחת. גן עירוני. גן עירוני ששוכן אמנם באחת מן השכונות הצפוניות בתוך השטח המוניציפלי של עירית תל אביב, אבל הוא בין ותיקי הגנים בשכונה. כל כך ותיק שאפילו הכותבת עצמה זכתה לחוות בו לראשונה “אמאות של שבת” והתנסתה בו באכילת כדורי חול במסווה של כדורי שוקולד. כל כך עירוני שיחס מספר הגגנות לילדים לא נותן לך שקט של ממש בעבודה. כל כך עירוני שמסה קריטית של הורים סירבו להגדיל את היחס המעיק הזה תמורת תשלום חודשי סימלי (בחיי שסימלי. פן וחצי לפי המחירון פה בצפון). מה שהכותבת רוצה לומר זה, שגם אם אתה גר כמה עשרות מטרים מהמזרקה של מרכז שוסטר מהסדרה רמת אביב גימל, זה לא אומר ש – אתה לא עושה קניות בחצי חינם, שאתה לא מקבל טלפון שמזכיר לך להגדיל את המסגרת בחשבון, וגם לא אומר שאמא שלך הסתובבה בבית בחלוק סאטן שהזכיר לך את גברת לינוביץ’. מה שזה כן אומר, מסתבר, זה שאם אתה מוזמן ליום הולדת של אחד מילדי הגן, רצוי שתגיע בלבוש הולם (הבגדים מהחתונה של החברה הכי טובה בהחלט יכולים להספיק), כדי שלא יתפסו אותך בוידאו של הארוע אוכלת סושי עם הבגדים של אחר הצהריים.

אני לארוע הגעתי מצויידת בבנות ובבגדים נוחים שיאפשרו לי לטפס מספיק מהר וגבוה אם צריך (תמיד צריך). בכניסה לארוע קיבלה אותנו האם המאושרת וצלם סטילס שתיעד את הפרצוף ההמום והגבה שעיקמנו, ואת פניהם המאושרות של הילדים שעטו לכיוון המתנפחים. במתחם הדשא בין חבורת המגדלים היוקרתיים היו פזורים פינות ישיבה מפנקות, פינות זולה מוצלות, פינות יצירה, מתנפחים ומאפרות שישמחו להפוך גם את הילדים שלך לנסיכים ולנסיכות ממשפחת (פשע) אצולה לאחר צהריים אחד. כיאה לכאלו, הנסיכים והנסיכות זכו לאכול פיצה שנאפתה במקום, בטבון לבנים שהוצב שם במיוחד לרגל הארוע. ההורים, לעומת זאת, יכלו לבחור בין סושי וסשימי לצד רוטב סויה לבין טורטיה מקסיקנית לצד רוטב סלסה. עוד לרווחת ההורים עמד בר משקאות מאובזר בשתייה חריפה תוצרת חוץ, שסייעה להורים להתשחרר (מההלם), לזרום, ולזרום לפינות הזולה. שם, על הפופים המפנקים, ההורים היו עסוקים במינלינג בזק ובהעלאת היפותזות בנוגע לייחוסה המשפחתי של הכלה בת הארבע. לטובתם אם מצלמת הוידאו שנכחה בארוע לא קלטה (כמונו) כמה מן השמות המוכרים (למשטרה) שנזרקו שם לאוויר. כשפגה השפעת האלכוהול התפנו ההורים לחיפוש אחר הילדים. אני ניגשתי מיד לנקודת המפגש שקבענו במידה ונאבד זו אל אלו – ליד הבמה המרכזית. אותה במה שתעלה עליה בשיאו של הארוע מלכת הגיל הרך, רינת גבאי, אשר תמורת סכום סמלי תסכים לעזור גם לילד שלך לכבות את נרות עוגת יום ההולדת. בסיום הארוע נשלחנו הביתה בידיים מלאות: שערות סבתא (כמה שערות לבנות חדשות על הראש) ומגנטים עם תמונות שצולמו לייב בארוע – למזכרת.

האמת היא, שגם ללא המגנטים שתלויים לנו בבית על המקרר, ספק אם הייתי שוכחת את היום הולדת הזה. הראשון שלי עם נועה, הרביעי של נועה (נועה שם בדוי. השם האמיתי שמור במערכת מחשש שיניחו מטען חבלה פה בבלוג). גם שאר ההורים ימשיכו כנראה לעשות חישובים מתמטיים פשוטים של כמה אלפי שקלים לדקת במה קיבלה רינת וכמה שקלים לשעה הם קיבלו לפי התלוש האחרון, לפני הפיטורים. ההורים של נועה? יתכן שהם שמעו על שפעת החזירים שמתפשטת ומאיימת, אבל על המיתון? ללא צל של ספק – הם לא שמעו! והילדים? הילדים זכו סוף סוף לאחר צהריים אחד של שקט מההורים שהתעסקו בשיחות חולין במקום לרדוף אחרי הילדים שיאכלו איזה משהו. אבל בינינו, גם אם היו מספקים להם די סוכרים זמינים לפירוק בצורה של סוכריות גומי ואת הבית שלכם לפירוק בשם יום ההולדת של הילד שלכם – הם לא היו מתלוננים. ורינת? תשכחו מהכסף, היא זכתה לחום ואהבה בצורה של צרפתיות רטובות רטובות מהגדולה שלי, שרק בימים ממש ממש טובים שלה אני זוכה להם. ואחרונה חביבה, נועה? החביבה זכתה למיני-חתונה כמה שנים טובות לפני גיל המצוות שלה. ואיך באמת תראה מסיבת יומולדת השתיים עשרה של נועה? אין לי מושג, אבל אני יודעת שכדאי לי להיות שם. ואתם? כדאי לכם להיות בארוע “סושימי” הבא.