גילי

1 באוגוסט. ניכנסנו לדקה הארבעים ושש כשהתוצאה תיקו אחת. את ההפסקה ניצלתי בכדי לבצע תרגילי מתיחות לשרירים התפוסים ובכדי לגבש לעצמי טקטיקה חדשה שתכריע את הכף במחצית השניה של החופש הגדול לטובת מדד השפיות שלי. עם סיכויים אפסיים ואוטוטו גם בלי קייטנות, אני עולה למגרש עם עוד שתי שחקניות חיזוק בהרכב – אמא שלי והבייביסטר. בין שחקניות השדה של הקבוצה היריבה אני מזהה אחת עם רוח חיות שלא מתאימה לנוף פה בשלב כזה מתקדם של החופש – הגננת!. בחייך, הגננת – אל תעלמי לי עכשיו, הילדה מתגעגעת, גם אני!. ה-ג-נ-נ-ת!. פטה מורגנה. אני שולחת מבט לעבר יציע הכבוד, שם הוא, עם גרעינים ואייפון, מעודד וצועק לי מלמעלה “דיפנס!”. חכה חכה, אני מסמנת לו: “הכדור הוא עגול, וחופש גדול משחקים תשעים דקות”. תשעים דקות? רק שמישהו באירגון המורים לא יפתיע אותי עם (הארכה) שביתה.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת
דינמו מסחה קבוצה לתפארת
דינמו מסחה עולה למגרש
גם מנצ’סטר סיטי תאכל אצלה קש

.
המשחק ההגנתי שלי במחצית הראשונה של החופש לא הוכיח את עצמו. המגרש הביתי מלא בעבודות יצירה לא מתכלות אשר מגבילות לי את חופש התנועה בבית. המשקל העודף שצברתי בשעות על שעות של אפייה, גילגול כדורי שוקולד ומבחני טעימה של פופקורן בבתי הקולנוע הפכו אותי לכבדת תנועה ופגעו בכושר הגופני הירוד ממילא. המרדף אחרי אטרקציות מים למיניהן, משביל התפוזים שבצפון (היחסי לתל אביב) לבית חלומתיי שבדרום (כנ”ל), הותיר אותי גם הוא – קצרת נשימה. באופן כללי – אני באופסייד! ככה לא בונים חופש גדול. החלטתי סופית – אני מפרקת את הבונקר ועוברת להתקפה אגסרסיבית.

הנה רצה קשרית הפלדה 
רגל הפלא של הילדה
חתיכת פלסטנלינה שולחת אל על
נקרעת הרשת השער נפל

.
בשעת ערב מאוחרת, כשהן עם חצי רגל במיטה, אני מפתיעה אותן מאחור עם מהלך התקפה מתוכנן בקפידה. אנחנו אורזים סנדוויצ’ים מפנקים, פיג’מות, כלי רחצה ומצופים ותוך כדי שהן מפהקות – עוטים על גופן הקטן בגד ים. והאמת, אחרי הלילה הלבן של אמש ושנת הצהריים הערבה שלהן היום, גם אם יניפו לעברי כרטיס אדום ויורידו אותי לספסל בגין שימוש נגדן, בשר מבשרי, במשפט “הקם להרגך” – שחקנית הספסל תזכה לשנת היופי שלה הלילה. קדימה לאוטו – לרחצה לילית!

בעטה דניאלה אחת ימנית
נקרעה הגדר פוצצה הפנימית
גל השוערת את הכדור היא לופטת
ורק מההדף הועפה השופטת

.

.
ג-ו-לללל!. גול עצמי. התוצאה: 2:1 לטובתן. אמנם לילה לבן לא היה, אבל גם יקיצה טבעית – לא! ולא רק שהן השכימו מוקדם עם עלות השמש, גרוע מכך – אפשר היה לזהות אצלהן תופעות ג’ט לג גם יומיים אחרי. בינינו, יתכן שהמהלך ה’דרדלה’ הזה יגזול ממני את האליפות או יוריד אותי לליגה ב’, אבל נראה לי שזה היה שווה – הן זכו לחוויה בלתי נשכחת ורצו לספר לחברה בקייטנה שהלילה הן שחו ולא ישנו, ואנחנו – אנחנו זכינו לשחות לאור הירח לצד סטודנטים וסטודנטיות חטובים וחטובות ולהזכר בימי הרווקות היפים של פעם. צוהל הקהל שמח ושר.

האמא שולחת פס לשדה
הסתבא משלימה את המבצע היפה
כשדינמו מסחה חוזרת לגמר
צוהל הקהל שמח ושר

(כאן תמצאו את מילות השיר “דינמו מסחה” לפני, ואת השיר – באלבום "תיסלם 2”).

לפני שבועיים, עם הצטרפותי למעגל הנשים ששילוב המילים “חופש”, ”גדול” ו- “יולי-אוגוסט” עושה להן פריחה בגוף וחור בכיס, קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה מערוץ 2 – דקה של תהילה על מסך הטלוויזיה. לדקה הזו, אני מודה, קדמה דקה של תהייה:

“פחד במה – לינוי בר גפן, פחד קהל – לינוי בר גפן, פחד אלוהים – לינוי בר גפן ?

לינוי בר גפן! הנהנתי מאחורי השפורפרת בחיוב בספונטניות שלא מתאימה (לאמא) לי בכלל. יש למישהו רסקיו בקהל?

אז גזלו לנו מאיתנו את החוגים, הרעו לנו את תנאי מזג האוויר, העלו את מחירי הטיסות והאריכו לנו את אור היום בשישים דקות שלמות, אבל כמו שאמרו חכמנו – זה מה יש, ועם זה ננצח. ובמושגי החופש הגדול, ניצחון זה מצב בו הזאטוטים לא עומדים על הרגליים בשעה שמונה בערב אבל, אתן כן. ובמלחמה כמו במלחמה – החוקים נפרצים. גם חוקי היסוד. לכן, הרשתי לעצמי לחלל את חירותה וזכותה להרדם בנסיעה בשש בערב, שעתיים לפני זמן ההשכבה המיועד. והיא, היא בתמורה פגעה בחרותי שלי ואילצה אותי להפגין כישורי פעלולנות (ובידור!) בכביש המהיר ולהדחס בין שני בוסטרים במושב האחורי. תיקו אחת במערכה.

אז חוקים – אין. זמן להעביר ביחד – יש. לחות – יש. ועוד איך יש! ולא צריך ללמוד מטראורולוגיה בשביל לדעת שאחוזי הלחות פה במישור החוף בתקופה הזו נוסקים ונושקים למאה. מספיק לצאת מהמזגן לרחוב ולהתבונן במַרְאֶה החדש של השיער שלך דרך זגוגיות משקפיים מכוסות אדים. ולכן אני אומרת – אם כבר לחות – אז שיהיה בתוך המים, בבריכה. אבל מה עושים עם הילדה מצפצפת, משתעלת ושואפת בקר צהרים וערב בודיקורט וטרבולין לריאות ממכשיר האנהלציה?

את התשובה מצאתי אצל גיסתי, מקור בלתי נדלה למקומות בילוי עם הילדים: פיקולוניה. אבל מה אם אין ברשותכן גיסה שעובדת בחברת הייטק גדולה וידידותית לאימהות, או שישנה כזו – אבל היחסים ביניכן עלו על שירטון – תנסו באתר לגדול. קדימה – לפיקולוניה!

פיקולוניה מסתבר שוכנת במטרופולין תל אביב, ואולי זו הסיבה שהיא מספקת חיי אחר-צהריים סוערים לציבור הילדים, ושקטים – לציבור ההורים. העיר בנויה כולה בגובה העיניים של הילדים ומעוצבת להפליא בגובה העיניים של ההורים, אז איפה מנפיקים תעודת תושב?
כיאה לתל אביביות, פתחנו את הסיור בעיר בבית הקפה. הבנות תפסו מקום מאחורי הבר ואני התרווחתי על כסא בר שמתאים באופן לא מפליא גם למימדים שלי, והמתנתי בסבלנות לארוחת הבקר שלי. הברמנית (ע”ע: גל) חיממה והגישה קוראסונים צרפתיים וטריים לכל דורש, והמלצרית החביבה (ע”ע: דניאלה) כירכרה סביבי ודאגה לודא שאכן אני אוכלת את ארוחת הבקר שהזמנתי. בתמורה ליחס האישי שזכיתי לו, נתתי לשתיהן תשר שמן בצורה של נשיקה, אבל המטריאליזם מסתבר התדפק גם על דלת פיקולוניה: חסרות שביעות רצון הן ניגשו לפס הייצור לכסף בעיר – בנקולוניה. ומשם, עם השתקפות של דולרים בעיניים, הן יצאו למסע קניות מטורף חסר מעצורים בסופר. רציתי בנות, לא?

אין ספק שמספר הסיבובים שהן חגו שם בסופר, מעמיסות ומרוקנות שוב ושוב את העגלה, הצדיק אתמול את השכר שמקבלים החברה הצעירים שאחראים לפזר את הסחורה במדפים ולשמור על הסדר. לסיבוב האחרון הצטרפתי גם אני, אבל כשניגשתי לשלם לקופאית (ע”ע: גל), הגיח פתאום משום מקום שוטר בגובה מטר והכניס אותי לתא המעצר בגין החזקת כסף מזוייף. משם שוחררתי, לא לפני שהן שילמו ערבות של ביצת קינדר. אחרי תנאי המעצר הקשים, הן פינו אותי לסניף טיפת חלב הקרוב ובדקו את מצבי הבריאותי כשסטוטוסקופ תלוי על כתפיהן וחלוק רופא לגופן. חלומה הרטוב של כל אם יהודיה. אחרי הטיפול המסור, הן ניגשו למכון היופי להתכונן לצילומים לערוץ 2 ואני ניגשתי לבית הקפה ללגום קפה אמיתי שיעיר אותי לקראת הצילומים. היום ועד סוף החופש הגדול בפינת “מדד השפיות של אמהות בלוגריות בחופש הגדול” בתוכנית מה קורה של לינוי בר גפן, ימי שלישי. 19:00 בערב, ערוץ 2. תוכלו למצוא אותי, את ריקי כהן ואחרות.

אגב המחיר: 80 שקלים לשתי הבנות. יותר זול מביקור איתן בסופר.

*למען הסר ספק – הפוסט הזה אינו ממומן על ידי אף אחד מן הגופים המוזכרים בו. .