גילי

בבית, מתנגנות להן מילות השיר הזה ברקע כבר חודש. ליתר דיוק, מהשניה שפשטנו מהן את התחפושות.

פסח אכן בא. ואני שואלת – שמחה רבה?

פה לא אוכלים חמץ. פה אוכלים בעיקר את הלב. פה לא תמצאו מתכון ללחמניות כשרות לפסח. לכל היותר – מתכון לא מוצלח לאיך עושים ילדים. פה נאבקים בחסמי כתיבה אבל מנסים להשלים עם אלוהים. ושיהיה פה ברור, את מצוות אכילת המרור החג הזה כבר קיימתי, אז תעשו טובה ותעבירו לי ישר את החרוסת. אהה, ואם תמצאו את האפיקומן בין השורות פה בטקסט, מובטחת לכם ארוחת חג כשרה למהדרין מתוגיית תחת סולמית פידמי. אז רגע לפני שאתם מבערים את החמץ ואני מקבלת לג’ימייל שלי (עוד) הודעה כואבת מקוויטר – הרי לכם
פוסט פוסט טראומה ברוח חג המצות הבהחלט מיותר הזה.

"די לי שאני יושבה לשלחן ומוחי יורד לאצבעות ידי ומכאיב ומכתיב ובין אות לאות יש לי יותר חיים מאי פעם." מילים שמדברות אלי עכשיו יותר מאי פעם, שולמית אפפל.

אחרי חודשיים של התנתקות חד צדדית, שבהם הייתי עדה להתרקסות האייקו שלי, חודשיים בהם נאבקתי בהורמונים שהציפו לי את המוח, שגזלו ממני כל יכולת לכתוב עד כדי עדכון מצבי סטטוס בפייסבוק, ומנעו ממני כל גישה למראה אבל לצערי לא למקרר. אחרי החודשיים האלו – התעוררתי (בבעטה) למציאות אחרת שבה ביבי הוא ראש הממשלה (תצבטו אותי), מציאות כואבת שבה ייצור קטן הוא בלתי סקסי בעליל, מציאות חברתית חדשה שבה אני לא מוצאת את ידי ורגלי (מה עשו לפייסבוק מה?). התעוררתי כשאני מחוברת לאינפוזיה – יד אחת מקבלת עירוי נוזלים ישירות לוריד, והשניה – עירוי ישירות מהטוויטדק,  וכל מה שנותר לי לעשות זה לנסות לצמצם פערים ולהרחיב את קהילת המצייצים שלי (תודה לגל מור על הקישור).

אז יום אחרי שיצאתי מעבדות לחרות הגיע הזמן: למצוא את עצמי ואתכם בבלגן שעשו שם בפייסבוק, לנחות מחדש בבלוגספירה, לרסס דחוף את הבלוג החדש של לטם, להוריד מהתפריט היומי שלי תוכניות ריאליטי ואת החלבה של יעל, להוציא מהלקסיקון שלי את המשפט "תעשה לי ילד" ולהרחיב אותו עם מילים כמו סיבולת-לב-ריאה (נראה מי יצליח לגרום לי לעשות קצת כושר) , לגגל בגוגל מונחים רפואים שמתחילים ב”אנטי” ושמשום-מה יוצרים אצלי אנטי – אבל בכל זאת להיות חיובית. ולתרגל מול המראה פרצוף של “אני לא כתבתי את הפוסט הזה ואתם לא באמת קראתם פה”. יעזור אם גם אתם תתרגלו אחד.

ועכשיו לתודות:
תודה לזרה מהחנות משקפיים שהרגשת מספיק קרובה אלי ושאלת אם יש לי משהו בבטן. איחרת בשלושה ימים.
תודה גם לחברה שלחצה שוב ושוב. אז כן, אני לא! ויותר בטוחה מזה אני לא יכולה להיות. וידאתי הריגה.
תודה מיוחדת לרופא שלי שהיה אופטימי אחרי הפעם הראשונה, השנייה וזו.
ותודה לך על הפרחים ותודה למי שהיה שם גם כשאני לא.