גילי

באפריל 2009, בשנה האזרחית הבאה, שמתקרבת אלינו בצעדי ענק ומתרחקת מבאג 2000 במהירות שמעוררת בי מחשבות על החיים והמוות, תל-אביב חוגגת מאה שנים. המאורע החגיגי הזה ומערכת הבחירות העירונית שחלפה זה עתה על פנינו (או לידינו) הביאו אותי לכתוב פוסט על תל אביב. להכות בברזל בעודו חם. שלא תיטעו לרגע, פה זה לא עוד בלוג תל אביבי. פה לא מעבירים את סוף השבוע ב”סדנא אסטרטגית של תנועת מרחב לעירוניות מתחדשת בישראל”. פה שורדים את הסוף שבוע בסדנאות יצירה לאורבניזם למתחילים. פה (אני) לא נרדמת תל אביב. פה נושמת תל אביב. פה אני הולכת בחשיכה, ומכתב שמצאתי בתיק של הקטנה, בין שאריות ארוחת הבקר, מבשר שאין בי (לי) מנוחה:

“להורים שלום, לקראת חגיגות המאה להיווסדה של העיר תוצג בגן תערוכה מתחלפת… לכל משפחה יקבע תאריך בו יציג הילד בגן את העיר לפי נושא שיבחר עם משפחתו. המשפחה תכתוב על הנושא שבחרה, תצלם ותתעד את סיפורה. רצוי לצרף פריטים הקשורים לנושא ו/או עבודת יצירה.”

בבקר אחד של תושיה, לקחנו הוא ואני יום חופש, את השילוב, הקנון ואת קו 100 מרידינג, ויצאנו לסיבוב דאווין ברחבי העיר. המורל באוטובוס גבוה. הנהג שלנו חביב (הוא יקח אותנו לסיור בתל-אביב). והוא לוקח. אותנו ואת שלושת התיירים שנקלעו לגמרי בטעות לאוטובוס האדום והפתוח. התיירים נפרדים מאיתנו לשלום במגדל השעון ביפו, מותירים אותנו בגפנו, תוהים אם אכן מגדל כל בו שלום היה אי-פעם המגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון, כמו שטען ההוא באוזניוות. ההוא באוזניות מדבר בשמונה שפות. ספק אם על האפשרות לערוך סיור קצר בלבד, הוא לא מסביר, רק בשפה העברית. סיור או סיוט, כך או אחרת, אחרי שעתיים על האוטובוס התיירותי חזונו של אגף החינוך התממש – התחזקה הזיקה שלנו לעיר, הזיקה שלנו אחד לשני ובעיקר הזיקה שלנו לאיזה סמבוסק באבולעפיה.

שבוע ליום הדין. חדורת מוטיבציה ובעיקר חסרת ברירה, אני פוקדת את חנות הצילום הקרובה לביתי ומפתחת מספר לא מבוטל של תמונות מהחוויה האורבנית הההזויה על האוטובוס. משם אני ממשיכה לחנות היצירה הנוסטלגית “פנאי לי” (בחיי שאין לי פנאי) בעיר, ומחליטה לוותר על הפוסט השבועי ועל כמה שעות שינה לטובת הקטנה. לטובת תל אביב. לטובת בתי הקפה, הרחובות, השדרות, חוף הים, חיי התרבות והלילה. ולטובת כל מה שאני כל כך אוהבת בעיר הזאת.

שבוע הבא  אנחנו תורנים ירוקים. אין בי מנוחה.

.