השכמה ופיזור לגנים:

שעת יקיצה: 7:00 (לפנות בוקר).
זמן משוער ליציאה מהבית: שעה (בהנחה שהן התעוררו על הרגל הנכונה). 
זמן בפועל: שעה וחצי עד שעתיים (תלוי באורך הרוח ובאורך המקלחת שלך).

היגיינה בסיסית ואסטטיקה: עזוב אותך מסיפורי קריוס ובקטוס – לגננות יש העדפה ברורה לילדים אסטטיים שנודף להם ריח נעים מהפה. ולכן, ציחצוח שיניים ושטיפת פנים זה בהחלט לא המקום להתגמש בו. עם הפריזורה לעומת זאת – אפשר. אבל שלא יעבדו עליך – שיער פזור זה לא תסרוקת, ועם כל הכבוד לאמא של מאיה – היא לא תפלה לה את החורלה מהראש בשבת בבקר. תנסה לצאת בזול, עם קוקו, אבל עם הסתבכת עם הקוקו (או הילדה) – תן כבר לגננת לעשות את העבודה.

ביגוד והנעלה: רוצה לבזבז מינימום משאבי אנרגיה וזמן? מבחן המציאות מראה שאין קיצורי דרך – תן להן לשבור את הראש מול הארון בגדים לבד. נסה לשכנע אותן שגם מכנסיים זה בגד ראוי לגן. הן ינסו לשכנע אותך אחרת. חצאית זו פשרה הוגנת ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה בשלום את היום. אנא, שים לב, התווית עם המספרים על הבגד מציינת את המידה ולא את המחיר. 2 – לקטנה ו- 4 לגדולה. לא ההיפך. ואם אתה חושב שהחלק הקשה מאחוריך, טעות בידך. נראה אותך פושט מהן את הפיג’מות מבלי שהן יפשטו קודם את עורך. וגם אם תצטרך לנהל אחריהן מרדף ברחבי הבית עם הסנדליים, אל תנהל איתן מסע ומתן בנוגע לנעליים. שיהיה ברור, עם כפכפים הולכים לים, ולא לגן.

מזון ואנרגיה זמינה – אם התעוררת משנת היופי שלך אחריהן, סביר שהן כבר מילאו את מאגרי הגלוקוז הריקים אחרי הצום של הלילה בשוקו. ארוחת בוקר בריאה דלת סוכרים תמזער את הנזק. וגם, לא לשכוח – לגדולה: אנטיביוטיקה על בטן מלאה, טיפות אוזניים ומדבקה מנצנצת על שיתוף הפעולה. לקטנה: בגדי החלפה (היא בגמילה, מהחיתולים) ומוצץ (היום בגמילה, מאמא). עכשיו, עזוב את הכיור והבית במצבם הנוכחי ותעמיס אותן בבוסטרים – כי זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. רק אל תשכח את התיקים או את הבנות באוטו. חם היום.

לעבודה ולמנוחה:

שעת תחילת עבודה: 9:00 (אחרי קפה ושאיפה של אויר נקי מילדים לריאות).
זמן לסיום: קצת פחות משבע שעות.
זמן נטו: הרבה פחות משבע שעות.

בין פגישות העבודה, התמודדות עם לקוחות, באגים וכמות מיילים בלתי סבירה, ובין ארוחת הצהריים, עליך לענות על הצרכים הפיננסיים, התרבותיים, הבריאותיים והחברתיים של כל הנפשות הפועלות במשפחה. אז אל תשכח:

• לקבוע תורים: עבור הקטנה – לטיפת חלב, הגדולה – לבדיקת שמיעה, ועבורך – לבדיקת אבהות.
• לשלם את הארנונה והאגרה (חבל שיעקלו לך את האייפון)
• לקבוע פגישה עם יועץ משכנתאות (ויועץ זוגי).
• לוודא שהרישום לגן לשנה הבאה נקלט ולבדוק – למה ההריון דוקא לא.
• לקבוע עם אמא של נועה מהגן למחר אחר הצהריים אצלנו. או מאיה, או מיכה, או עמית. או, נו טוב, אם היא מתעקשת – כולן.
• לדבר עם אמא שלך פעמיים. (לא בשבוע, ביום!).
• להזמין כרטיסים להצגה. למלכת הילדים ולא "נסיכה האמריקאית".
• לשלוח לי זימונים לאווטלוק רגע פני שאתה שומט את (העט) המקלדת.

לעבודה ולמלאכה :

שעת תחילת עבודה:  16:00 (רצוי להגיע למטווח עם אטמי אזניים, מדי ב’ ובמוד ספיגה).
זמן לסיום: ארבע עד חמש שעות (תלוי בשעון הקיץ-חורף ותלוי אם הן ישנו צהריים).
זמן איכות: זו לא הכמות, אלא האיכות!

מאחר ובילוי אחר הצהריים מול הטלוויזיה בהחלט לא בא בחשבון, הרי לך מגוון פתרונות סולידים יותר ופחות להעביר איתן אחר צהריים קיצי וחם: בריכה או חוף הים (דורש הכנה מוקדמת), ג’ימבורי (דורש השגחה צמודה על הקטנה), חוג (דורש שיתוף פעולה של הילד), אפיית עוגיות או יצירה (דורש שיתוף פעולה של ההורה), משחקי קופסא ופזלים (דורש אורך רוח ונכונות להפסיד מצד ההורה) גן שעשועים (דורש כישורים חברתיים מההורה) והזמנת חברים הביתה (דרושה מנקה יום אחרי).
זכור: השעה הראשונה והאחרונה הן הקשות ביותר במשמרת. תחלק נכון את האנרגיה. לא לשכוח לקחת בחשבון במשוואת האנרגיה גם את הכלים בכיור ואת הכביסה על החבל.

קיצורי דרך: ארוחת ערב – מול הטלוויזיה. קינוח – שוקולד. מקלחת – בלי חפיפה. שינה – במיטה של ההורים.

השכבה ולילה טוב:  

חיבוק, נשיקה ומים למיטה. מסג’ ברגליים, ברכת לילה טוב וסיפור (בבקשה שניים) לפני השינה. הלילה הן לא ירדמו לצלילי המילים של דוד גרוסמן או לאה גולדברג אלא של שלמה המלך:

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא;וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ… מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ. נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ, עִם זִקְנֵי אָרֶץ. סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי. עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ. צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל. קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה’, הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

– משלי ל"א, י’-ל"א.

שלל השרב שהיה, תם ונשכח, שלל הסיילים והמבצעים על פריטי קולקצית הקיץ שהקדימו את בואה הרישמי של העונה, ושלל הציוד הדרוש לי לקראת אוטוטו החופשה המשפחתית שלנו באילת, גרמו לי להדרים ולרדת נמוך אל מתחת לקו הכתפיים והמותניים עם פוסט אקסהיביציוניזם. הסירו דאגה מלבכם, אין בכוונתי לחשוף פה או באי הגלות או הפנינה, את אזור החלציים שלי, אלא לחשוף את המסע שלי אל נבכי הגוף והביקיני. את המסע שלי אחר הבגד שיגלה טפח ויכסה טפחיים מגופי המכוסה בנדיבות בשכבה עבה של קרם הגנה. את המסע שלי אחר הבגד הקיומי של כל שורדת, בגד ים.

בהישרדות כמו בהישרדות, המטרה מקדשת את האמצעים. שיננתי וגזרתי על עצמי תענית ומסע התערטלות מול מראות בתאי מדידה הפזורים בקניון. ושם, מול אחת המראות, היה לי רגע של יוריקה בו התבהר לי מי אני ומה התכלית שלי הקיץ –  במזגן עמוק מתחת לפוך הנוצות שלי. וכאילו לא די בצום ובזוועות שהייתי עדה להן בתאי המדידה הקלסטרופוביים והחנוקים, באו וזרו לי מלח גס על הצלוליטיס יוסי וליאור עם השקת מהדורת “ספשייל הביקני” של שידורי הניסיון (ולא, אין טעות ביו.אר.אל). השניים, תחת מעטה של חגיגות פרק ארבעים התחככו בדוגמניות בלבוש מינימליסטי ושירבבו בין הטקסט ובין מילים כמו טכנולוגיה וגאדג’טים תמונות שללא ספק שינו את מאזן הצופים, הגברים והנשים, בתוכנית. תמונות שכנראה הביאו להם – תוכנית חדשה בדה מרקר (ברכות!), ולי – כאב לב. ואני בבית – עושה פרצוף של מפרגנת, מפנטזת על בקרדי בריזר קר על חשבון מגזין בלייזר ועל חזה של פמלה אנדרסון, ובעיקר מייחלת לרגע שהוא ישוב מצילומי משמר המפרץ בנמל תל אביב, ויחליף אותי במשמר על הילדים.

 אני בהישרדות הפיליפינים? סביר להניח שלא. מזל. שלכם. 

ואפרופו הילדים, בימי החמסין כשהשמש יוקדת לי על הנשמה, התכלית שלהם לא ממש עולה בקנה אחד עם שלי. יש להם פתרונות צינון  חסכניים בחשמל – צינון על ידי מתקני מים. לשמחתם, מחר אנחנו מדרימים לאילת ובתיק כבר ארזתי בגד ים ופיסלון חסינות שאולי יציל אותי מהמתנה בתור לארטיק שוקו-שוקו ומהשתכשכות במים, כשעל גופי הלבשה תחתונה בלבד, ולצידי גברים מצויידים בקושי בספידו. לבושה מכף רגל ועד ראש, בתואר השורדת האחרונה של הישרדות הפיליפינים אני לא כבר לא אזכה. כרגע אני רק מקווה לשרוד את ימי הקיץ.

השורדת מודה לגיא – זו-ארץ על החיבוק וזרזבזסקי על העיבוד של התמונה.

תחילת היחסים החברתיים:
השנה: אלפיים ואחת. המקום: לילינבלום עשרים ושתיים. הנסיבות: שלוש כוסות (יותר מידי) של סקס און דה ביץ’ (או שמא זה היה קיריק?)
שום סיבה הגיונית אחרת לא יכולה להסביר את היותי (קלה להשגה) קלת דעת עד כדי שחילקתי את הטלפון שלי לעלם צעיר שעל (האייפון) הפלאפון שלו התנוססה בגאווה הכתובת הבאה The nipple man. ללא ספק, היא היתה על הקיר, אלא שאני הייתי שיכורה מכדי לקרוא אותה. מאון לאון, הקצין בקבע (ראו ערך: שבעה דברים שלא ידעתם על יוסי תאגורי) החליט לקחת את הרעיון של הפיק אפ צעד אחד קדימה ואסף אותי לרומא עם טבעת אירוסים בתיק, הישר למדרגות הספרדיות. ההצעה הרומנטית (אווו…) גדעה מסע קניות כמעט ומוצלח בבנטון והותירה שקית גדושת ערמונים יתומה מבעלים. אגב, אמרתי לו כן.

אחד במאי, יום הפועלים:
השנה: אלפיים ושתיים. המקום: שרתון סיטי טאוור. הנסיבות: חתונה.
אחד במאי אלפיים ושתיים. בשעה שאיגודי פועלים בעולם זוכים ליום שלם של סולידריות, הוא ואני מפגינים סולדריות מתחת לחופה.

“סולידריות היא רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם. המונח מצביע על היחסים החברתיים הקושרים אנשים אחד לשני”. ויקיפדיה. סולידריות חברתית.

ירח דבש:
השנה: אלפיים ושתיים. המקום: ברצלונה. הנסיבות: איקס בוקס. תשכחו מרומנטיקה.
אנחנו יורדים מהמטוס ועוד לפני שהספקתי להגיד את השם ג-א-ו-ד-י מצאתי את עצמי עם פחות 300 יורו בכיס, איקס בוקס חדש במזוודה ובעל אחד מחוייך מאוזן לאוזן. את החיוך הזה התקשה למחוק לו מהפנים אפילו המחיר המופקע ששילמנו עבור קדרת פאייה פירות ים במסעדת תיירים בנמל, במחיר של שני לילות בבית מלון סופר-דה-לוקס בברצלונה. המלון שלנו שוכן לא הרחק מכיכר קטלוניה, מרחק כמה צעדי הליכה מבר ברצלונאי טיפוסי בו אנחנו לוגמרים קאווה על הבר. פתאום אני מבינה שהשנה היא אלפיים ושתיים – טרם עידן פייסבוק ופידמי. אז אני מנשנשת לי טאפאס ונושמת אווירה מבלי לחשוש שיתייגו אותי או את המנה שלי בפוזה לא מחמיאה. אני נאנחת. תודה לאל!

החיים שאחרי:
השנה: אלפיים ותשע. המקום: דירת שלושה חדרים. הנסיבות: שתי ילדות. (נו טוב, אז אולי גם קצת אהבה).
הצלחנו לצלוח עוד שנה של חיי נישואים למרות שיוסי מעולם לא תלה כביסה (אל תגידו לי שחשבתם שדמי מור כן). יש מי שיגיד לכם השנה האחרונה הזו אנחנו חייבים לטוויטר, שאפשר לנו לחסוך ביועץ נישואים ולהשקיע במקום בעולם הקוליניריה. רונן, ימים יגידו. כרגע יוסי, אחרי שבע שנים שאנחנו חולקים את אותו שם משפחה, אולי לקבל אותך בלי שערות על החזה זה גיוון מעניין לחיי הנישואים, אבל בהחלט לא מתנה! ולכן אם עוד לא רכשת כזו – יש לך הזדמנות אחרונה לנצל את הקשרים שלך עם אשטון קוצ’ר (בחיי שהוא עוקב אחרי שידורי הניסיון) ולרוץ לרכוש את המתנה שהייתה עושה את דמי מור מאושרת. מזל טוב!

הפעוטה בת הארבע חולקת עם הגדולה שלנו את אותו הגן. לא גן אנתרופוסופי, לא מונטיסורי ולא גן פרטי אחר שמציע שיטת חינוך אלטרנטיבית לילד שלך כאלטרנטיבה למשכנתא שהתכוונת לקחת. גן עירוני. גן עירוני ששוכן אמנם באחת מן השכונות הצפוניות בתוך השטח המוניציפלי של עירית תל אביב, אבל הוא בין ותיקי הגנים בשכונה. כל כך ותיק שאפילו הכותבת עצמה זכתה לחוות בו לראשונה “אמאות של שבת” והתנסתה בו באכילת כדורי חול במסווה של כדורי שוקולד. כל כך עירוני שיחס מספר הגגנות לילדים לא נותן לך שקט של ממש בעבודה. כל כך עירוני שמסה קריטית של הורים סירבו להגדיל את היחס המעיק הזה תמורת תשלום חודשי סימלי (בחיי שסימלי. פן וחצי לפי המחירון פה בצפון). מה שהכותבת רוצה לומר זה, שגם אם אתה גר כמה עשרות מטרים מהמזרקה של מרכז שוסטר מהסדרה רמת אביב גימל, זה לא אומר ש – אתה לא עושה קניות בחצי חינם, שאתה לא מקבל טלפון שמזכיר לך להגדיל את המסגרת בחשבון, וגם לא אומר שאמא שלך הסתובבה בבית בחלוק סאטן שהזכיר לך את גברת לינוביץ’. מה שזה כן אומר, מסתבר, זה שאם אתה מוזמן ליום הולדת של אחד מילדי הגן, רצוי שתגיע בלבוש הולם (הבגדים מהחתונה של החברה הכי טובה בהחלט יכולים להספיק), כדי שלא יתפסו אותך בוידאו של הארוע אוכלת סושי עם הבגדים של אחר הצהריים.

אני לארוע הגעתי מצויידת בבנות ובבגדים נוחים שיאפשרו לי לטפס מספיק מהר וגבוה אם צריך (תמיד צריך). בכניסה לארוע קיבלה אותנו האם המאושרת וצלם סטילס שתיעד את הפרצוף ההמום והגבה שעיקמנו, ואת פניהם המאושרות של הילדים שעטו לכיוון המתנפחים. במתחם הדשא בין חבורת המגדלים היוקרתיים היו פזורים פינות ישיבה מפנקות, פינות זולה מוצלות, פינות יצירה, מתנפחים ומאפרות שישמחו להפוך גם את הילדים שלך לנסיכים ולנסיכות ממשפחת (פשע) אצולה לאחר צהריים אחד. כיאה לכאלו, הנסיכים והנסיכות זכו לאכול פיצה שנאפתה במקום, בטבון לבנים שהוצב שם במיוחד לרגל הארוע. ההורים, לעומת זאת, יכלו לבחור בין סושי וסשימי לצד רוטב סויה לבין טורטיה מקסיקנית לצד רוטב סלסה. עוד לרווחת ההורים עמד בר משקאות מאובזר בשתייה חריפה תוצרת חוץ, שסייעה להורים להתשחרר (מההלם), לזרום, ולזרום לפינות הזולה. שם, על הפופים המפנקים, ההורים היו עסוקים במינלינג בזק ובהעלאת היפותזות בנוגע לייחוסה המשפחתי של הכלה בת הארבע. לטובתם אם מצלמת הוידאו שנכחה בארוע לא קלטה (כמונו) כמה מן השמות המוכרים (למשטרה) שנזרקו שם לאוויר. כשפגה השפעת האלכוהול התפנו ההורים לחיפוש אחר הילדים. אני ניגשתי מיד לנקודת המפגש שקבענו במידה ונאבד זו אל אלו – ליד הבמה המרכזית. אותה במה שתעלה עליה בשיאו של הארוע מלכת הגיל הרך, רינת גבאי, אשר תמורת סכום סמלי תסכים לעזור גם לילד שלך לכבות את נרות עוגת יום ההולדת. בסיום הארוע נשלחנו הביתה בידיים מלאות: שערות סבתא (כמה שערות לבנות חדשות על הראש) ומגנטים עם תמונות שצולמו לייב בארוע – למזכרת.

האמת היא, שגם ללא המגנטים שתלויים לנו בבית על המקרר, ספק אם הייתי שוכחת את היום הולדת הזה. הראשון שלי עם נועה, הרביעי של נועה (נועה שם בדוי. השם האמיתי שמור במערכת מחשש שיניחו מטען חבלה פה בבלוג). גם שאר ההורים ימשיכו כנראה לעשות חישובים מתמטיים פשוטים של כמה אלפי שקלים לדקת במה קיבלה רינת וכמה שקלים לשעה הם קיבלו לפי התלוש האחרון, לפני הפיטורים. ההורים של נועה? יתכן שהם שמעו על שפעת החזירים שמתפשטת ומאיימת, אבל על המיתון? ללא צל של ספק – הם לא שמעו! והילדים? הילדים זכו סוף סוף לאחר צהריים אחד של שקט מההורים שהתעסקו בשיחות חולין במקום לרדוף אחרי הילדים שיאכלו איזה משהו. אבל בינינו, גם אם היו מספקים להם די סוכרים זמינים לפירוק בצורה של סוכריות גומי ואת הבית שלכם לפירוק בשם יום ההולדת של הילד שלכם – הם לא היו מתלוננים. ורינת? תשכחו מהכסף, היא זכתה לחום ואהבה בצורה של צרפתיות רטובות רטובות מהגדולה שלי, שרק בימים ממש ממש טובים שלה אני זוכה להם. ואחרונה חביבה, נועה? החביבה זכתה למיני-חתונה כמה שנים טובות לפני גיל המצוות שלה. ואיך באמת תראה מסיבת יומולדת השתיים עשרה של נועה? אין לי מושג, אבל אני יודעת שכדאי לי להיות שם. ואתם? כדאי לכם להיות בארוע “סושימי” הבא.

הוא: “הרבה זמן לא ביקרת פה, חשבתי עליך השבוע 
אני: “אהה, סתם לא יצא (המיתון הו המיתון)
הוא: אז מה אנחנו עושים היום?

היום זה היום המי-יודע כמה (עשרים כבר) של מבצע “עופרת יצוקה”. היום הזה הוא תזמון מושלם להפקיד את ראשי בידי המספריים של המעצב שיער שלי ולתת לו יד חופשית לעשות בשיער שלי שפטים. אחרי הכל, לא מחמיאה התספורת ככל שתהיה, קצרה ככל שתהיה, אסימטרית ככל שתיהיה – לטרגדיה האישית שלי אין מקום בימים אלו. באלו מובטח לי, שאת המראות הקשים שישתקפו מולי במראה אוכל להמיר בכל שעה במראות הקשים של המלחמה או בצפייה בפונוגרפיה הקשה המציפה את הרשת.

הוא: למה את מחייכת?
אני: אני חושבת על הפוסט הבא שלי. ואתה? (החיוך הזה שלך מלחיץ אותי)
הוא: מתי אמרת שבעלך חוזר מפריז?
אני:  מחר (אמרתי?? או ששוב הוא נחל הצלחה בשיווק ויראלי של הקרמשניט הפריזאי שלו?) 
הוא: (מחר??? מצטער אבל) עד מחר השיער לא יספיק להתארך … אה, ותזהרי – אני עוד אקרא לך שם בבלוג.

האמת היא שלספר שלי אין בכלל מחשב. אין אינטרנט. אין לו מייל. מה שגם אומר (שאלוהים) אין לו מנוי רסס לבלוג שלי (ולכם???). אבל בהחלט יש לו יד בפוסט הכי יקר שלי שנרקם לו תוך שהוא גוזם לי את הפוני ואת החיוך סופית מהפנים. אחנו מפטפטים קצת על המלחמה. הוא מספר לי על הקטיושה שהביאה לסיומה של חגיגת בר-המצווה שלו באיזה מקלט בקרית שמונה. אני מספרת לו על הזכרונות מחגיגת בת-המצווה שלי (מה לבשתי שם לעזאזל?). הוא מספר לי על החרדות הקיומיות של אמא שלו, ואני – מהרהרת בחרדות הקיומיות שלי כרגע – רק שלא ייבש לי את הפוסט עם הפן. החרדה הזו מובילה אותי לשלוף דף A4 מהתיק ולהתחיל לכתוב עיוור את הפוסט הזה. ולהצטער כל כך שעדיין לא הומצא לו הרשמקול שיקליט את המחשבות שלי (או שבעצם כן?). 

הוא: בסוף החודש אני נוסע לתיאלנד.
אני: איזה יופי. חופשה? (עד תיאלנד אתה בורח?)
הוא: כן. כשאחזור, אני אקנה לי מחשב וארשם לך לבלוג.
אני: יוו. נהדר. (מה נהדר, מה? הלך לי הפוסט)

בניסיון אחרון להמנע מלראות את הבבואה החדשה שלי במראה, אני מורידה את המבט למטה, אבל שם, אני נתקלת במספר סנטימטריים וסנטימנטיים של שיער שרועים על הריפצה. אני נפרדת מהם לשלום. וגם ממנו. משם אני יוצאת לחנות הגלידה הסמוכה וממתיקה את הגלולה המרה באבקת גלידת יוגו. אנשים ברחוב נועצים בי מבטים שאני לא אוהבת. מושפעת לחלוטין ממרתון “מתי נתנשק” שערכנו בסופ”ש, אני מתקשרת אליו ומציעה לו שאת הפגישות שלנו בחודשיים הקרובים נקיים באיזה בית-מלון, בחושך. שכשהוא חזר הביתה בערב, הוא הסתכל עלי – ואכן נהיה לו חושך. בעיניים.

.

ושם, בין עשרות הארגזים שנערמו להם במהלך החיים, בין המוצגים ההיסטוריונים – קומודור 64 וקומודור אמיגה שהוא שומר למזכרת מהתקופה שבה הוא דיבר עוד בבייסיק ואסבלר, בתקופה שעל דוט-נט ודוט-קום אפשר היה לקרוא רק בספרי מדע בידיוני (כאלו שבארגז תחת השם “אסימוב”), בין מכתבי האהבה הריחניים שלו מתקופת הפרה-נישואים שעברו את הצנזורה הצבאית ואת הצנזורה שלי, בין קורי העכביש ששורדים שם הודות לחוזק קשרי המימן, (קשרים שבארגז תחת השם “תואר ראשון”), ובין כל הזכרונות והנוסטלגיה שנקברים שם תחת האבק, מצאתי ספרון אדום וזה מה שהיה כתוב בו:

לאחר התלבטות ארוכה האם לעלות את תוכנו של הספרון על דפי הבלוג, החלטתי לתת קונטרה הולמת לפוסט הקודם שלי וללכת עם הלב. ליבי עם תושבי הדרום.

עַל לֵב וּשְׁמוֹ לִבִּי

הַסִּפּוּר עַל לִבִּי טֶרֶם סֻפַּר, 
סִפּוּר עַל לֵב יְפֵה תֹּאַר, שְׁרִירִי וְחָסֹן 
שֶׁמָּאַס בְּשֵׁנָה בַּאֲלַכְסוֹן.
לִבִּי עֲגַלְגַּל בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁנָּחוּץ
וְחַד רַק כְּלַפֵּי חוּץ.
אָמְנָם לִבִּי הוּא בַּעַל לֵב-רְחָב אַךְ בְּהֶחְלֵט לֹא שָׁמֵן,
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: "מָלֵא בִּמְקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים".

לִבִּי לֹא אָהַב לִהְיוֹת בַּדָּד,
כָּךְ בֵּין אַלְפֵי לֵבָבִיוֹת הוּא נָדַד:
לִפְעָמִים פָּשׁוּט הָיָה עִם לֵבָבִית אַחַת,
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ עִם שְׁתַּיִם,
וְקָרָה כְּשֶׁהַדָּם עָלָה לוֹ לְרֹאשׁ,
הֵעֵז הוּא, וְהַלֵּךְ עִם שָׁלֹשׁ.

יוֹם אֶחָד עָצַר לִבִּי וְחָשַׁב:
אוּלַי כֹּל נִסְּיוֹנוֹתי הֵם לְשָׁוְא?   
אוּלַי לֹא אֶפְגֹּשׁ אֶת הַנְּסִיכָה? 
כָּךְ חָשַׁב… וּבָכָה.

הֲרֵי אַחַת חוֹשֶׁבֶת רַק אֵיךְ תְּקַבֵּל חַמְצָן מֵהָרֵאוֹת,
וְיֵשׁ שֶׁחוֹשְׁבוֹת רַק עַל אֵיךְ שֶׁהֵן נִרְאוֹת.
אַחַת עֲסוּקָה בִּפְעִילוּת גּוּפָנִית,   
וְאַחַת שֶׁיּוֹתֵר מִדֵּי בַּיְשָׁנִית.
לְבָבִית אַחֶרֶת חוֹלֶקֶת אוֹתוֹ עִם אַחֵר
וְאַחַת שֶׁהוּא פָּשׁוּט לֹא זוֹכֵר…

לִבּוֹ שֶׁל לִבִּי נֶעֱצָב –
אֵיךְ אֹכֶל לְשַׁפֵּר אֶת הַמַּצָּב? 
לִבִּי חָשַׁשׁ שֶׁהַלֵּב הַסָּדוּק יִשָּׁבֵר לַתָּמִיד    
וְלָכֵן, חָשַׁב וְחָשַׁב…
וְהֶחְלִיט לְהִתְמִיד! 
יִתֵּן אֶת לִבּוֹ לְאַחַת הַמֻּבְחֶרֶת
מֵבִין הַלֵבָבִיוֹת – לְזוֹ הֲכִי נֶהֱדֶרֶת.

כָּךְ זֶה קָרָה,
בְּיוֹם אֶחָד מִימוֹת הַשָּׁבוּעַ, בִּצְעִידָתוֹ הַשְּׁבוּעִית
עֲבֵרָה מוּלָה בִּרְחוֹב לֵבָבִית.
לְמַרְאָה אוֹתָהּ לֵבָבִית יְפֵיפִיָה וְדַקִּיקָה
לִבּוֹ הֵחֵל פּוֹעֵם בְחוֹזְקָה.
הַלְּבָבִית עָשְׂתָה לוֹ עֵינַיִם
אַךְ הוּא, מְבֻלְבָּל, קָפַץ תַ’שִׁינַּיִם.

וְהִנֵּה שׁוּב בַּיָּם בְּיוֹם שַׁבָּת
נִתְקַל לִבִּי בְּאוֹתוֹ הַמַּבָּט
אָז אָמַר לְעַצְמוֹ: אָמְנָם אֵינִי מַאֲמִין בַּגּוֹרָלוֹת, 
אֲבָל לַעֲזָאזֵל,  
יֵשׁ לִי פֶּה עֵסֶק עִם אֵשֶׁת אֶשְׁכּוֹלוֹת.
לֵבָבִית וְלִבִּי צָעֲדוּ זוֹ לִקְרַאת זֶה –
הִיא בְּבִיקִינִי וְהוּא חָשׂוּף חָזֶה.
הַשְּׁנִיִּים הָיוּ כֹּה שׁוֹנִים…

אֲבָל,
יָדָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה עַל הַעֶלְיוֹנָה
הֵם הֶחְלִיטוּ לְנַסּוֹת –
הֲרֵי מָה כְּבָר נוֹתַר לַעֲשׂוֹת?
הֵם לָמְדוּ לְהַכִּיר אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה,
הֵם לָמְדוּ לְהִתְפַשֵּׁר… 
לַהִתְעַגֵּל…   
וּלְהִתְחַדֵּד…
עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁהִבִּיטוּ בְּמַרְאָה,
הַפֶּלֶא זֶה פֶּלֶא – מָה זֶה קָרָה?
זוּג הַלְּבָבוֹת הָפַךְ לָאֶחָד.

וּמַהוּ סּוֹפוֹ שֶׁל סִפּוּר הָאַהֲבָה?
הִנֵּה לֵבָבִית נָפְלָה בְּרִשְׁתּוֹ
וְרָאוּ כְּיוֹם הִיא אִשְׁתּוֹ.
גַּם לִבִּי בקסמיה נָשְׁבָה
וֶאֱמוּנִים לָהּ נִשְׂבַע.
כְּעֵת הֵם הַזּוּג הַמְאֻשָּׁר בַּלְּבָבוֹת
וּמָה שֶׁחָשׁוּב, מֵאָז לִבִּי לֹא יָדַע אַכְזָבוֹת.

וּמָה עָלֶה בְּגוֹרָל שְׁאָר הַלְּבָבוֹת?
אֵלּוּ עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים אֲהָבוֹת.

מרגישים מבולבלים? גם אני.

אז לפני שאני מתפנה לעשות קצת סדר בבלגן, סדר בבלוג, אני צריכה פינת כתיבה בבית. פינה בבית שתשמש אותי בימי החורף הברוכים (שיבואו עלינו לטובה, בדחילו וברחימו) ובימי בצורת (כלכלית. המיתון עלול להגיע גם לפה), בהם לא אוכל להרשות לעצמי בתי קפה. פינה כזו שיתקיימו בה שלושת התנאים הדרושים למוזה בכדי שתיפול עלי: כיפת שמיים, אוויר צלול ו (מה כבר ביקשתי, קצת) שקט.

תחת האילוצים לא נותר לי אלא לתקוע יתדות ראשונות במרפסת. הרחק ככל הניתן מעיניהן הרואות של הקטנות, הרחק מהפול-פול-ווליום הבוקע מהמדיה-סנטר והרחק הרחק מהמקרר. אז נכון – כיפת השמיים היא בעצם כיפת המרפסת של השכנה מלמעלה, ונכון שהאוויר הצלול מהול בפיח של כביש חיפה ורידינג, וכן, זה נכון שאפילו דלת זכוכית מחוסמת בעלת זיגוג כפול לא עושה את עבודתה נאמנה ומתקשה לבודד אותי מרחשי הבית. ונכון שהמטוס שנחת הרגע בשדה דוב חתך לי את חוט המחשבה, וגם זה שלפניו. ונכון שכל מה שנותר לכם לעשות, אם בא לכם לראות אותי עכשיו, זה פשוט לשים את נקודות הציון בגוגל-ארץ ולחייך. בא לכם, נכון?

אז רגע לפני שאתם פותחים גוגל ארץ או נרשמים לרסס שלי קבלו על רגל אחת כמה נושאים שחשבתי שאני ארצה לדבר עליהם, פעם, כשיהיה לי בלוג משלי:

1. על עצמי. הגיגים, מחשבות ומחשבות טורדניות
2. על (ננו-)טכנולוגיה ועל מה שקורה אצלי מתחת לפני השטח
3. על האמת ורק את האמת (שלי) מאחורי המשפט ילדים זו שמחה. ולמה אחרי הכל, ילדים זו בכל זאת שמחה
4. איך המדיה החברתית השפיעה (גם) עלי, על הזוגיות שלי, שלהם (ושלכם?)
5. על השיגעון שלי למוזיקה, לכתיבה ועל השיגעון
6. תשכחו מסקס אבל לא מסקס אפיל
7. על החלומות, החגורה השחורה בקראטה שעוד תהיה ועל הבלוג שכבר יש
8. ועל כל הדברים האחרים שלא עולים לי עכשיו לראש

תחת השפעת קפאין אני מצליחה לשכוח מהניסיונות הכושלים שהיו לי עד היום, ואני מתחילה לכתוב. כרגע לא אכפת לי מהפלטפורמה, הפורמט, העיצוב, עם או בלי אפידורל. רק שיצא כבר. הראשון. מחזור נובמבר 08 (אני ירוקה. כן כן… ירוקים זה אין.)

ועכשיו לגילוי נאות:
למעט שלושה note-ים בפייסבוק, קריאות נואשות בטוויטר לבן זוגי שיעשה לי ילד או לפחות סקס בכללית, ודיווח קיצבי על מצב הרוח היומי שלי בבליפ, טרם השמעתי את קולי ברשת. הפרופיל שפתחתי בקפה נשאר ערום כביום היוולדו, כמו התמונות שהעלתי לפליקר (לא באמת חשבתם…) שזועקות לתחזוק שוטף והולם (תודה רונשו). אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם איך זה מרגיש לי עכשיו. בברררר.

מרגיש לא מרגיש (שלא יעבדו עליכם – תמיד מרגיש לי!) – זה פשוט קורה לי ממש מתחת לאצבעות, שמקלידות מהר יותר מהקצב שבו המוח שלי משדר – ככה שעוד לפני שיש לי תשובות לעד כמה ורוד, בדוי וסקסי יהיה הבלוג הזה – הפוסט הזה נכתב. הלילה.

שמחה גדולה הלילה. אני נתקעת עם המילים של השיר הסמי-בורקס סמי-פולחן הזה. אבל הפוסט זורם. ומוזר, ככל שבית הקפה הולך ומתמלא בזאטוטים שכנראה לא מעודכנים שהחופש הגדול כבר מאחורינו (תודה לאל!) – אני מתרכזת חזק יותר. מתפקסת. נראה שזה לא ממש מרשים את שתי הקטינות מהשולחן הסמוך שחלקו איתי בשעה האחרונה חצי קופסת מאלבורו-לייט של עישון פאסיבי. ואולי זו הסיבה שהן מרגישות נוח מספיק בשביל לבקש ממני מסטיק. אני זורקת לכיוונן את החבילה ואת המילים “בכיף. אל תחזירו”. שייקחו את החבילה אבל לעזאזל – לא את ההשראה.

בזויות העין אני קולטת על המסך ה- 13 אינץ’ שלי הבהוב אדום שמסמן לי שהסוללה שלי גוססת. אני עוברת למוד של צריכת אנרגיה חסכנית (אני גם ממחזרת) ומבינה שיש לי תשע דקות לעשות לפוסט הזה לט-גו.

עשיתי.

אזהרה (על גבול הבקשה) לציבור הקוראים: אם בכנס וורדקמפ הבא תפגשו איזה בחור או שניים מסתובבים להם עם נערה יפת תואר וחדת לשון, מצלמה, אייפונים ושטרודל לפני השם, שינסו למכור (אותי בשקל) ולכם סיפור כזה או אחר על בלוגרית שכותבת ומוחקת כותבת ומוחקת… תעשו טובה – תלנקקו להם את הפוסט הזה.