1 באוגוסט. ניכנסנו לדקה הארבעים ושש כשהתוצאה תיקו אחת. את ההפסקה ניצלתי בכדי לבצע תרגילי מתיחות לשרירים התפוסים ובכדי לגבש לעצמי טקטיקה חדשה שתכריע את הכף במחצית השניה של החופש הגדול לטובת מדד השפיות שלי. עם סיכויים אפסיים ואוטוטו גם בלי קייטנות, אני עולה למגרש עם עוד שתי שחקניות חיזוק בהרכב – אמא שלי והבייביסטר. בין שחקניות השדה של הקבוצה היריבה אני מזהה אחת עם רוח חיות שלא מתאימה לנוף פה בשלב כזה מתקדם של החופש – הגננת!. בחייך, הגננת – אל תעלמי לי עכשיו, הילדה מתגעגעת, גם אני!. ה-ג-נ-נ-ת!. פטה מורגנה. אני שולחת מבט לעבר יציע הכבוד, שם הוא, עם גרעינים ואייפון, מעודד וצועק לי מלמעלה “דיפנס!”. חכה חכה, אני מסמנת לו: “הכדור הוא עגול, וחופש גדול משחקים תשעים דקות”. תשעים דקות? רק שמישהו באירגון המורים לא יפתיע אותי עם (הארכה) שביתה.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת
דינמו מסחה קבוצה לתפארת
דינמו מסחה עולה למגרש
גם מנצ’סטר סיטי תאכל אצלה קש

.
המשחק ההגנתי שלי במחצית הראשונה של החופש לא הוכיח את עצמו. המגרש הביתי מלא בעבודות יצירה לא מתכלות אשר מגבילות לי את חופש התנועה בבית. המשקל העודף שצברתי בשעות על שעות של אפייה, גילגול כדורי שוקולד ומבחני טעימה של פופקורן בבתי הקולנוע הפכו אותי לכבדת תנועה ופגעו בכושר הגופני הירוד ממילא. המרדף אחרי אטרקציות מים למיניהן, משביל התפוזים שבצפון (היחסי לתל אביב) לבית חלומתיי שבדרום (כנ”ל), הותיר אותי גם הוא – קצרת נשימה. באופן כללי – אני באופסייד! ככה לא בונים חופש גדול. החלטתי סופית – אני מפרקת את הבונקר ועוברת להתקפה אגסרסיבית.

הנה רצה קשרית הפלדה 
רגל הפלא של הילדה
חתיכת פלסטנלינה שולחת אל על
נקרעת הרשת השער נפל

.
בשעת ערב מאוחרת, כשהן עם חצי רגל במיטה, אני מפתיעה אותן מאחור עם מהלך התקפה מתוכנן בקפידה. אנחנו אורזים סנדוויצ’ים מפנקים, פיג’מות, כלי רחצה ומצופים ותוך כדי שהן מפהקות – עוטים על גופן הקטן בגד ים. והאמת, אחרי הלילה הלבן של אמש ושנת הצהריים הערבה שלהן היום, גם אם יניפו לעברי כרטיס אדום ויורידו אותי לספסל בגין שימוש נגדן, בשר מבשרי, במשפט “הקם להרגך” – שחקנית הספסל תזכה לשנת היופי שלה הלילה. קדימה לאוטו – לרחצה לילית!

בעטה דניאלה אחת ימנית
נקרעה הגדר פוצצה הפנימית
גל השוערת את הכדור היא לופטת
ורק מההדף הועפה השופטת

.

.
ג-ו-לללל!. גול עצמי. התוצאה: 2:1 לטובתן. אמנם לילה לבן לא היה, אבל גם יקיצה טבעית – לא! ולא רק שהן השכימו מוקדם עם עלות השמש, גרוע מכך – אפשר היה לזהות אצלהן תופעות ג’ט לג גם יומיים אחרי. בינינו, יתכן שהמהלך ה’דרדלה’ הזה יגזול ממני את האליפות או יוריד אותי לליגה ב’, אבל נראה לי שזה היה שווה – הן זכו לחוויה בלתי נשכחת ורצו לספר לחברה בקייטנה שהלילה הן שחו ולא ישנו, ואנחנו – אנחנו זכינו לשחות לאור הירח לצד סטודנטים וסטודנטיות חטובים וחטובות ולהזכר בימי הרווקות היפים של פעם. צוהל הקהל שמח ושר.

האמא שולחת פס לשדה
הסתבא משלימה את המבצע היפה
כשדינמו מסחה חוזרת לגמר
צוהל הקהל שמח ושר

(כאן תמצאו את מילות השיר “דינמו מסחה” לפני, ואת השיר – באלבום "תיסלם 2”).

“פחד במה – לינוי בר גפן, פחד קהל – לינוי בר גפן, פחד אלוהים – לינוי בר גפן ?

לינוי בר גפן! הנהנתי מאחורי השפורפרת בחיוב בספונטניות שלא מתאימה (לאמא) לי בכלל. יש למישהו רסקיו בקהל?

אז גזלו לנו מאיתנו את החוגים, הרעו לנו את תנאי מזג האוויר, העלו את מחירי הטיסות והאריכו לנו את אור היום בשישים דקות שלמות, אבל כמו שאמרו חכמנו – זה מה יש, ועם זה ננצח. ובמושגי החופש הגדול, ניצחון זה מצב בו הזאטוטים לא עומדים על הרגליים בשעה שמונה בערב אבל, אתן כן. ובמלחמה כמו במלחמה – החוקים נפרצים. גם חוקי היסוד. לכן, הרשתי לעצמי לחלל את חירותה וזכותה להרדם בנסיעה בשש בערב, שעתיים לפני זמן ההשכבה המיועד. והיא, היא בתמורה פגעה בחרותי שלי ואילצה אותי להפגין כישורי פעלולנות (ובידור!) בכביש המהיר ולהדחס בין שני בוסטרים במושב האחורי. תיקו אחת במערכה.

אז חוקים – אין. זמן להעביר ביחד – יש. לחות – יש. ועוד איך יש! ולא צריך ללמוד מטראורולוגיה בשביל לדעת שאחוזי הלחות פה במישור החוף בתקופה הזו נוסקים ונושקים למאה. מספיק לצאת מהמזגן לרחוב ולהתבונן במַרְאֶה החדש של השיער שלך דרך זגוגיות משקפיים מכוסות אדים. ולכן אני אומרת – אם כבר לחות – אז שיהיה בתוך המים, בבריכה. אבל מה עושים עם הילדה מצפצפת, משתעלת ושואפת בקר צהרים וערב בודיקורט וטרבולין לריאות ממכשיר האנהלציה?

את התשובה מצאתי אצל גיסתי, מקור בלתי נדלה למקומות בילוי עם הילדים: פיקולוניה. אבל מה אם אין ברשותכן גיסה שעובדת בחברת הייטק גדולה וידידותית לאימהות, או שישנה כזו – אבל היחסים ביניכן עלו על שירטון – תנסו באתר לגדול. קדימה – לפיקולוניה!

פיקולוניה מסתבר שוכנת במטרופולין תל אביב, ואולי זו הסיבה שהיא מספקת חיי אחר-צהריים סוערים לציבור הילדים, ושקטים – לציבור ההורים. העיר בנויה כולה בגובה העיניים של הילדים ומעוצבת להפליא בגובה העיניים של ההורים, אז איפה מנפיקים תעודת תושב?
כיאה לתל אביביות, פתחנו את הסיור בעיר בבית הקפה. הבנות תפסו מקום מאחורי הבר ואני התרווחתי על כסא בר שמתאים באופן לא מפליא גם למימדים שלי, והמתנתי בסבלנות לארוחת הבקר שלי. הברמנית (ע”ע: גל) חיממה והגישה קוראסונים צרפתיים וטריים לכל דורש, והמלצרית החביבה (ע”ע: דניאלה) כירכרה סביבי ודאגה לודא שאכן אני אוכלת את ארוחת הבקר שהזמנתי. בתמורה ליחס האישי שזכיתי לו, נתתי לשתיהן תשר שמן בצורה של נשיקה, אבל המטריאליזם מסתבר התדפק גם על דלת פיקולוניה: חסרות שביעות רצון הן ניגשו לפס הייצור לכסף בעיר – בנקולוניה. ומשם, עם השתקפות של דולרים בעיניים, הן יצאו למסע קניות מטורף חסר מעצורים בסופר. רציתי בנות, לא?

אין ספק שמספר הסיבובים שהן חגו שם בסופר, מעמיסות ומרוקנות שוב ושוב את העגלה, הצדיק אתמול את השכר שמקבלים החברה הצעירים שאחראים לפזר את הסחורה במדפים ולשמור על הסדר. לסיבוב האחרון הצטרפתי גם אני, אבל כשניגשתי לשלם לקופאית (ע”ע: גל), הגיח פתאום משום מקום שוטר בגובה מטר והכניס אותי לתא המעצר בגין החזקת כסף מזוייף. משם שוחררתי, לא לפני שהן שילמו ערבות של ביצת קינדר. אחרי תנאי המעצר הקשים, הן פינו אותי לסניף טיפת חלב הקרוב ובדקו את מצבי הבריאותי כשסטוטוסקופ תלוי על כתפיהן וחלוק רופא לגופן. חלומה הרטוב של כל אם יהודיה. אחרי הטיפול המסור, הן ניגשו למכון היופי להתכונן לצילומים לערוץ 2 ואני ניגשתי לבית הקפה ללגום קפה אמיתי שיעיר אותי לקראת הצילומים. היום ועד סוף החופש הגדול בפינת “מדד השפיות של אמהות בלוגריות בחופש הגדול” בתוכנית מה קורה של לינוי בר גפן, ימי שלישי. 19:00 בערב, ערוץ 2. תוכלו למצוא אותי, את ריקי כהן ואחרות.

אגב המחיר: 80 שקלים לשתי הבנות. יותר זול מביקור איתן בסופר.

*למען הסר ספק – הפוסט הזה אינו ממומן על ידי אף אחד מן הגופים המוזכרים בו. .

אחרי ארבע שנים בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לפופולריות במעון הקטן שלנו, החלטנו להביא לחיסולו של הזרם ולהביא סוף סוף קץ לחיים בקומונה. במילים אחרות, החלטנו לעצב מחדש חדר נסיכותי בו ישושו להשתכן (ולישון!) הנסיכות, סידרלה ושילגיה. בו ינחרו זו לצד זו האחיות, אנסטסיה ודריזלה. במאמצים ראשונים לדה-נציונליזציה של חדר השינה שלנו, פירסמנו למכירה ריהוט ישן ולא רלוונטי אשר צבר לו אבק בחדר הילדים: מיטת מעבר מתצוגה ממש ושידת החתלה שמאכלסת בקושי את בגדי הלילה של האנרכיסטיות הקטנות. וכך, בשעות ערב מאוחרות החלו נוהרות אל ביתינו הריוניות מתקדמות הסוחבות איתן בטן מרשימה ואת בן זוגן היגע. וכשהן עומדות בסלון ביתי משוריונות בנשק ביולוגי שאוטוטו ינשום בכוחות עצמו, אני מורידה את האצבע מההדק ואת המחיר לריצפה ושוכחת לשם מה התכנסנו – שאַכער מאַכער. אני שוכחת עד כמה עולה ביוקר לאבזר את החדר הכי שמח ורועש בבית, ובו בזמן נזכרת בחברה שנכנסת לשבוע ארבעים וההיא שלשלושים וזו שנחה עכשיו בבית אחרי דיקור, ולא סיני. והוא תוהה מה זה הדבר הזה שהופך אותי לאשת מכירות גרועה כל כך דוקא בשעת השין? ואני תוהה אם בכלל אפשר להסביר לגבר עד כמה חזק המכנה המשותף הזה שמיכל כתבה עליו – הריון, לידה ואימהות (ואני אוסיף, ניסיונות להריון לידה ואימהות). עד כמה התחושות סביב המכנה הזה הן כל כך עוצמתיות שהן לא עוזבות את הגוף גם במרחק של כמה שנות עבודה עם הילדים מאז עבר “הבייבי בלוז”. וכשיצא מפה הזוג האחרון, ידעתי שגם אם השידה תשאר איתנו עד הטלפון הבא, הפוסט הבא לא יצטרך כבר להמתין. ניגשתי לבויידם ושלפתי את הקטע הזה [(לא) מומלץ לנשים הרות בלבד]:
  

רק בחודש תשיעי השכנה שואלת אותך "לאן את הולכת?" כשאת יורדת לזרוק את הזבל.
רק בחודש תשיעי חברים שמתקשרים פעם בחודש – מתקשרים כל יום.
רק בחודש תשיעי ברור לכולם באיזה חודש את, גם בלי לשאול.
רק בחודש תשיעי את לא זוכרת אם שבוע 24 זה חודש חמישי או שישי.
רק בחודש תשיעי פעולה פשוטה כמו לנעול נעליים נעשית בלתי אפשרית.
רק בחודש תשיעי בעלך לא מצנזר טלפונים שלך באמצע היום, אפילו בפגישה הכי חשובה.
רק בחודש תשיעי לא תמצאי את עצמך עם שערות על הרגליים.
רק בחודש תשיעי הביקורים בשילב הופכים להיות חלק משגרת היום.
רק בחודש תשיעי את עושה עם הבעל אהבה כל יום במרץ כי שמעת שזה מזרז.
רק בחודש תשיעי את קצרת סבלנות לכולם, לא רק לאמא שלך.
רק בחודש תשיעי את לא מצליחה לישון יותר מארבע שעות בלילה.
רק בחודש תשיעי כל דבר שאתם עושים ביחד את מכריזה שזו הפעם האחרונה שלכם לבד.
רק בחודש תשיעי כל פגישה מקרית ברחוב מסתיימת במילות פרידה כאילו לא תפגשו שוב לעולם.
רק בחודש תשיעי את מפחדת לשבת על הספה החדשה של החברים הכי טובים שלכם.
רק בחודש תשיעי את נכנסת לפורום ולא מאמינה שאת ממתפקדות החודש התשיעי.

נו, אפשר כבר להגיד מזל טוב?

השכמה ופיזור לגנים:

שעת יקיצה: 7:00 (לפנות בוקר).
זמן משוער ליציאה מהבית: שעה (בהנחה שהן התעוררו על הרגל הנכונה). 
זמן בפועל: שעה וחצי עד שעתיים (תלוי באורך הרוח ובאורך המקלחת שלך).

היגיינה בסיסית ואסטטיקה: עזוב אותך מסיפורי קריוס ובקטוס – לגננות יש העדפה ברורה לילדים אסטטיים שנודף להם ריח נעים מהפה. ולכן, ציחצוח שיניים ושטיפת פנים זה בהחלט לא המקום להתגמש בו. עם הפריזורה לעומת זאת – אפשר. אבל שלא יעבדו עליך – שיער פזור זה לא תסרוקת, ועם כל הכבוד לאמא של מאיה – היא לא תפלה לה את החורלה מהראש בשבת בבקר. תנסה לצאת בזול, עם קוקו, אבל עם הסתבכת עם הקוקו (או הילדה) – תן כבר לגננת לעשות את העבודה.

ביגוד והנעלה: רוצה לבזבז מינימום משאבי אנרגיה וזמן? מבחן המציאות מראה שאין קיצורי דרך – תן להן לשבור את הראש מול הארון בגדים לבד. נסה לשכנע אותן שגם מכנסיים זה בגד ראוי לגן. הן ינסו לשכנע אותך אחרת. חצאית זו פשרה הוגנת ששני הצדדים יוכלו לחיות איתה בשלום את היום. אנא, שים לב, התווית עם המספרים על הבגד מציינת את המידה ולא את המחיר. 2 – לקטנה ו- 4 לגדולה. לא ההיפך. ואם אתה חושב שהחלק הקשה מאחוריך, טעות בידך. נראה אותך פושט מהן את הפיג’מות מבלי שהן יפשטו קודם את עורך. וגם אם תצטרך לנהל אחריהן מרדף ברחבי הבית עם הסנדליים, אל תנהל איתן מסע ומתן בנוגע לנעליים. שיהיה ברור, עם כפכפים הולכים לים, ולא לגן.

מזון ואנרגיה זמינה – אם התעוררת משנת היופי שלך אחריהן, סביר שהן כבר מילאו את מאגרי הגלוקוז הריקים אחרי הצום של הלילה בשוקו. ארוחת בוקר בריאה דלת סוכרים תמזער את הנזק. וגם, לא לשכוח – לגדולה: אנטיביוטיקה על בטן מלאה, טיפות אוזניים ומדבקה מנצנצת על שיתוף הפעולה. לקטנה: בגדי החלפה (היא בגמילה, מהחיתולים) ומוצץ (היום בגמילה, מאמא). עכשיו, עזוב את הכיור והבית במצבם הנוכחי ותעמיס אותן בבוסטרים – כי זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. רק אל תשכח את התיקים או את הבנות באוטו. חם היום.

לעבודה ולמנוחה:

שעת תחילת עבודה: 9:00 (אחרי קפה ושאיפה של אויר נקי מילדים לריאות).
זמן לסיום: קצת פחות משבע שעות.
זמן נטו: הרבה פחות משבע שעות.

בין פגישות העבודה, התמודדות עם לקוחות, באגים וכמות מיילים בלתי סבירה, ובין ארוחת הצהריים, עליך לענות על הצרכים הפיננסיים, התרבותיים, הבריאותיים והחברתיים של כל הנפשות הפועלות במשפחה. אז אל תשכח:

• לקבוע תורים: עבור הקטנה – לטיפת חלב, הגדולה – לבדיקת שמיעה, ועבורך – לבדיקת אבהות.
• לשלם את הארנונה והאגרה (חבל שיעקלו לך את האייפון)
• לקבוע פגישה עם יועץ משכנתאות (ויועץ זוגי).
• לוודא שהרישום לגן לשנה הבאה נקלט ולבדוק – למה ההריון דוקא לא.
• לקבוע עם אמא של נועה מהגן למחר אחר הצהריים אצלנו. או מאיה, או מיכה, או עמית. או, נו טוב, אם היא מתעקשת – כולן.
• לדבר עם אמא שלך פעמיים. (לא בשבוע, ביום!).
• להזמין כרטיסים להצגה. למלכת הילדים ולא "נסיכה האמריקאית".
• לשלוח לי זימונים לאווטלוק רגע פני שאתה שומט את (העט) המקלדת.

לעבודה ולמלאכה :

שעת תחילת עבודה:  16:00 (רצוי להגיע למטווח עם אטמי אזניים, מדי ב’ ובמוד ספיגה).
זמן לסיום: ארבע עד חמש שעות (תלוי בשעון הקיץ-חורף ותלוי אם הן ישנו צהריים).
זמן איכות: זו לא הכמות, אלא האיכות!

מאחר ובילוי אחר הצהריים מול הטלוויזיה בהחלט לא בא בחשבון, הרי לך מגוון פתרונות סולידים יותר ופחות להעביר איתן אחר צהריים קיצי וחם: בריכה או חוף הים (דורש הכנה מוקדמת), ג’ימבורי (דורש השגחה צמודה על הקטנה), חוג (דורש שיתוף פעולה של הילד), אפיית עוגיות או יצירה (דורש שיתוף פעולה של ההורה), משחקי קופסא ופזלים (דורש אורך רוח ונכונות להפסיד מצד ההורה) גן שעשועים (דורש כישורים חברתיים מההורה) והזמנת חברים הביתה (דרושה מנקה יום אחרי).
זכור: השעה הראשונה והאחרונה הן הקשות ביותר במשמרת. תחלק נכון את האנרגיה. לא לשכוח לקחת בחשבון במשוואת האנרגיה גם את הכלים בכיור ואת הכביסה על החבל.

קיצורי דרך: ארוחת ערב – מול הטלוויזיה. קינוח – שוקולד. מקלחת – בלי חפיפה. שינה – במיטה של ההורים.

השכבה ולילה טוב:  

חיבוק, נשיקה ומים למיטה. מסג’ ברגליים, ברכת לילה טוב וסיפור (בבקשה שניים) לפני השינה. הלילה הן לא ירדמו לצלילי המילים של דוד גרוסמן או לאה גולדברג אלא של שלמה המלך:

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא;וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ… מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ. נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ, עִם זִקְנֵי אָרֶץ. סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי. עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ. צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל. קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה’, הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

– משלי ל"א, י’-ל"א.

שלל השרב שהיה, תם ונשכח, שלל הסיילים והמבצעים על פריטי קולקצית הקיץ שהקדימו את בואה הרישמי של העונה, ושלל הציוד הדרוש לי לקראת אוטוטו החופשה המשפחתית שלנו באילת, גרמו לי להדרים ולרדת נמוך אל מתחת לקו הכתפיים והמותניים עם פוסט אקסהיביציוניזם. הסירו דאגה מלבכם, אין בכוונתי לחשוף פה או באי הגלות או הפנינה, את אזור החלציים שלי, אלא לחשוף את המסע שלי אל נבכי הגוף והביקיני. את המסע שלי אחר הבגד שיגלה טפח ויכסה טפחיים מגופי המכוסה בנדיבות בשכבה עבה של קרם הגנה. את המסע שלי אחר הבגד הקיומי של כל שורדת, בגד ים.

בהישרדות כמו בהישרדות, המטרה מקדשת את האמצעים. שיננתי וגזרתי על עצמי תענית ומסע התערטלות מול מראות בתאי מדידה הפזורים בקניון. ושם, מול אחת המראות, היה לי רגע של יוריקה בו התבהר לי מי אני ומה התכלית שלי הקיץ –  במזגן עמוק מתחת לפוך הנוצות שלי. וכאילו לא די בצום ובזוועות שהייתי עדה להן בתאי המדידה הקלסטרופוביים והחנוקים, באו וזרו לי מלח גס על הצלוליטיס יוסי וליאור עם השקת מהדורת “ספשייל הביקני” של שידורי הניסיון (ולא, אין טעות ביו.אר.אל). השניים, תחת מעטה של חגיגות פרק ארבעים התחככו בדוגמניות בלבוש מינימליסטי ושירבבו בין הטקסט ובין מילים כמו טכנולוגיה וגאדג’טים תמונות שללא ספק שינו את מאזן הצופים, הגברים והנשים, בתוכנית. תמונות שכנראה הביאו להם – תוכנית חדשה בדה מרקר (ברכות!), ולי – כאב לב. ואני בבית – עושה פרצוף של מפרגנת, מפנטזת על בקרדי בריזר קר על חשבון מגזין בלייזר ועל חזה של פמלה אנדרסון, ובעיקר מייחלת לרגע שהוא ישוב מצילומי משמר המפרץ בנמל תל אביב, ויחליף אותי במשמר על הילדים.

 אני בהישרדות הפיליפינים? סביר להניח שלא. מזל. שלכם. 

ואפרופו הילדים, בימי החמסין כשהשמש יוקדת לי על הנשמה, התכלית שלהם לא ממש עולה בקנה אחד עם שלי. יש להם פתרונות צינון  חסכניים בחשמל – צינון על ידי מתקני מים. לשמחתם, מחר אנחנו מדרימים לאילת ובתיק כבר ארזתי בגד ים ופיסלון חסינות שאולי יציל אותי מהמתנה בתור לארטיק שוקו-שוקו ומהשתכשכות במים, כשעל גופי הלבשה תחתונה בלבד, ולצידי גברים מצויידים בקושי בספידו. לבושה מכף רגל ועד ראש, בתואר השורדת האחרונה של הישרדות הפיליפינים אני לא כבר לא אזכה. כרגע אני רק מקווה לשרוד את ימי הקיץ.

השורדת מודה לגיא – זו-ארץ על החיבוק וזרזבזסקי על העיבוד של התמונה.

תחילת היחסים החברתיים:
השנה: אלפיים ואחת. המקום: לילינבלום עשרים ושתיים. הנסיבות: שלוש כוסות (יותר מידי) של סקס און דה ביץ’ (או שמא זה היה קיריק?)
שום סיבה הגיונית אחרת לא יכולה להסביר את היותי (קלה להשגה) קלת דעת עד כדי שחילקתי את הטלפון שלי לעלם צעיר שעל (האייפון) הפלאפון שלו התנוססה בגאווה הכתובת הבאה The nipple man. ללא ספק, היא היתה על הקיר, אלא שאני הייתי שיכורה מכדי לקרוא אותה. מאון לאון, הקצין בקבע (ראו ערך: שבעה דברים שלא ידעתם על יוסי תאגורי) החליט לקחת את הרעיון של הפיק אפ צעד אחד קדימה ואסף אותי לרומא עם טבעת אירוסים בתיק, הישר למדרגות הספרדיות. ההצעה הרומנטית (אווו…) גדעה מסע קניות כמעט ומוצלח בבנטון והותירה שקית גדושת ערמונים יתומה מבעלים. אגב, אמרתי לו כן.

אחד במאי, יום הפועלים:
השנה: אלפיים ושתיים. המקום: שרתון סיטי טאוור. הנסיבות: חתונה.
אחד במאי אלפיים ושתיים. בשעה שאיגודי פועלים בעולם זוכים ליום שלם של סולידריות, הוא ואני מפגינים סולדריות מתחת לחופה.

“סולידריות היא רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם. המונח מצביע על היחסים החברתיים הקושרים אנשים אחד לשני”. ויקיפדיה. סולידריות חברתית.

ירח דבש:
השנה: אלפיים ושתיים. המקום: ברצלונה. הנסיבות: איקס בוקס. תשכחו מרומנטיקה.
אנחנו יורדים מהמטוס ועוד לפני שהספקתי להגיד את השם ג-א-ו-ד-י מצאתי את עצמי עם פחות 300 יורו בכיס, איקס בוקס חדש במזוודה ובעל אחד מחוייך מאוזן לאוזן. את החיוך הזה התקשה למחוק לו מהפנים אפילו המחיר המופקע ששילמנו עבור קדרת פאייה פירות ים במסעדת תיירים בנמל, במחיר של שני לילות בבית מלון סופר-דה-לוקס בברצלונה. המלון שלנו שוכן לא הרחק מכיכר קטלוניה, מרחק כמה צעדי הליכה מבר ברצלונאי טיפוסי בו אנחנו לוגמרים קאווה על הבר. פתאום אני מבינה שהשנה היא אלפיים ושתיים – טרם עידן פייסבוק ופידמי. אז אני מנשנשת לי טאפאס ונושמת אווירה מבלי לחשוש שיתייגו אותי או את המנה שלי בפוזה לא מחמיאה. אני נאנחת. תודה לאל!

החיים שאחרי:
השנה: אלפיים ותשע. המקום: דירת שלושה חדרים. הנסיבות: שתי ילדות. (נו טוב, אז אולי גם קצת אהבה).
הצלחנו לצלוח עוד שנה של חיי נישואים למרות שיוסי מעולם לא תלה כביסה (אל תגידו לי שחשבתם שדמי מור כן). יש מי שיגיד לכם השנה האחרונה הזו אנחנו חייבים לטוויטר, שאפשר לנו לחסוך ביועץ נישואים ולהשקיע במקום בעולם הקוליניריה. רונן, ימים יגידו. כרגע יוסי, אחרי שבע שנים שאנחנו חולקים את אותו שם משפחה, אולי לקבל אותך בלי שערות על החזה זה גיוון מעניין לחיי הנישואים, אבל בהחלט לא מתנה! ולכן אם עוד לא רכשת כזו – יש לך הזדמנות אחרונה לנצל את הקשרים שלך עם אשטון קוצ’ר (בחיי שהוא עוקב אחרי שידורי הניסיון) ולרוץ לרכוש את המתנה שהייתה עושה את דמי מור מאושרת. מזל טוב!

על השולחן העגול והמרווח עלו והגיעו בזו אחר זו מנות שהטעימה יפה להן. את המנות הגישו לנו לסירוגין, באהבה ועם כוונה אמיתית – הבעלים, השף המכשף, ומלצרית שהיא רכש חדש ומהמם של המסעדה, שהותירה אותנו פעורי פה בדיוק כשהיינו מוכנים ללעיסה. לעיסה? היזהרו בדבריכם. מדובר פה במסעדת גורמה בה האוכל נימוח ומתמסר שאינו מותיר תפקיד של ממש לשיניים בפה, רק לחך – להתענג.

המנה הראשונה שהגיעה היתה מנת קרפצ’יו שייטל שמלבד החסה הערבית והצנונית, היתה מלווה בקורס קצבות מזורז. הקולות שבקעו מן הסובבים אותי קבעו חד משמעית שנתח השייטל שיושב שם מאחור, בהמשך הסינטה לכיוון הזנב, הוא בהחלט נתח מצויין שהולך נפלא עם רוטב בלסמי זיתים. מנה אחרת שחשפה בפנינו את רזי האפייה והתסיסה של הלחם במאראבו היא מנת פטה כבד עוף כשלצידה קונפיטורת עגבניות שרי ובריוש שנאפה במקום, כמו גם מגוון הלחמים שנרקחים משני סוגי מחמצות סודיות. למען הסר ספק, כל פרי ידיו ותוצריו של המטבח פה במאראבו – נבחר בקפידה, נקטף, נרחץ, בושל, נאפה ונעשה פה (כלומר שם) במקום. ולכן, התפריט במסעדה משתנה פעמיים בשנה, בהתאם לעונות, בדיוק כמו המצב רוח שלי. מה שזה אומר מבחינתכם, זה שאם אתם רוצים (ואתם רוצים!) לטעום את עוגת גבינת עיזים שחולקת עם קרוקנט לוז וסורבה קלמנטינה את אותה הצלחת, אתם חייבים לפקוד את המקום בימים הקרובים כי ספק אם תמצאו סורבה פירות הדר בקיץ. בכל אופן, לצערי או שלא לצערי, שוקולד זה מצרך רב-עונתי, ואת טקסטורות שוקולד תוכלו למצוא כל השנה במחלקת הקינוחים שבתפריט. המנה מורכבת משוקולד נטו, על כל צורותיו – פאדג’ שוקולד, קלפוטי שוקולד עם גנאש שוקולד לבן ומנטה ואיך לא – גלידת שוקולד. יאמי יאמי. עוד מנה מפתיעה שתמצאו בה שבבי קקאו, היא דוקא לא ממשפחת המתוקים, אלא מנה עיקרית – מנת סינטה עם פירה שברי קקאו, אספרגוס, רוטב אספרסו וסילאן. עם המנה הגיע ייעוץ קולינרי שילווה אותנו (ואותכם) במטבח לכל שארית חיינו (וחייכם) – כיצד יש לבשל אספרגוס. אז קדימה להוציא עטים ולהקליד: לתוך מים עם מעט מלח טרם רתיחתם (טמפרטורה של תשעים מעלות צלזיוס אם נהיה קטנוניים) יש להכניס את מקלות האספרגוס ולהשאירם שם למשך דקה-דקה וחצי, ללא מכסה. בתום הזמן יש להעבירם מיד לקערת מי קרח ומשם מיד מיד לצלחת מנת הסינטה, לצד פירה שברי הקקאו. לא מומלץ לנסות בבית (אלא במסעדה). על יתר המנות תוכלו להזיל ריר בבלוג של יוסי תאגורי (להלן הבעל) וערן קמפף, שקיימת סבירות גבוהה שהם עד עכשיו מתייגים ומעכלים חלק נכבד מן המנות.

וככה במשך שעתיים ויותר של ערפול וכהות חושים, המנות והטעמים סחפו אותנו למקומות אישיים, אל מחוזות מרוקו והסביבה, אל הבית, המטבח של אמא והתבלינים של סבתא. מסיפור ההתאהבות של השף המכשף בריזוטו – בעיירה בשם פרודנונה שבאיטליה, ועד לסיפור ההתאהבות שלו באישתו בעיר קיט קטנה העונה לשם אילת. כל כך אינטימי וקסום היה המפגש הזה, עד אשר שבעה אנשים שהיו בחלקם זרים גמורים עד כמה דקות קודם לכן, בחרו שלא לעשות שימוש בצלחות האישיות שהוגשו להם, וניהלו קרב מזלגות ישירות בתוך צלחות ההגשה, והחליפו ביניהם כפיות, מעט רוק ופרופילים בטוויטר. החגיגה הקולינרית הזו תועדה לייב בטוויטר, אבל החגיגה האמיתית תיהיה היום בערב, כשיתחיל קרב הסכינים. תבואו לראות. ותלכו לטעום. מאראבו, אבא הלל 14, רמת גן.

From left to right: @gilit @yosit, Yoav Bar, @amshalom @ekampf

הפעוטה בת הארבע חולקת עם הגדולה שלנו את אותו הגן. לא גן אנתרופוסופי, לא מונטיסורי ולא גן פרטי אחר שמציע שיטת חינוך אלטרנטיבית לילד שלך כאלטרנטיבה למשכנתא שהתכוונת לקחת. גן עירוני. גן עירוני ששוכן אמנם באחת מן השכונות הצפוניות בתוך השטח המוניציפלי של עירית תל אביב, אבל הוא בין ותיקי הגנים בשכונה. כל כך ותיק שאפילו הכותבת עצמה זכתה לחוות בו לראשונה “אמאות של שבת” והתנסתה בו באכילת כדורי חול במסווה של כדורי שוקולד. כל כך עירוני שיחס מספר הגגנות לילדים לא נותן לך שקט של ממש בעבודה. כל כך עירוני שמסה קריטית של הורים סירבו להגדיל את היחס המעיק הזה תמורת תשלום חודשי סימלי (בחיי שסימלי. פן וחצי לפי המחירון פה בצפון). מה שהכותבת רוצה לומר זה, שגם אם אתה גר כמה עשרות מטרים מהמזרקה של מרכז שוסטר מהסדרה רמת אביב גימל, זה לא אומר ש – אתה לא עושה קניות בחצי חינם, שאתה לא מקבל טלפון שמזכיר לך להגדיל את המסגרת בחשבון, וגם לא אומר שאמא שלך הסתובבה בבית בחלוק סאטן שהזכיר לך את גברת לינוביץ’. מה שזה כן אומר, מסתבר, זה שאם אתה מוזמן ליום הולדת של אחד מילדי הגן, רצוי שתגיע בלבוש הולם (הבגדים מהחתונה של החברה הכי טובה בהחלט יכולים להספיק), כדי שלא יתפסו אותך בוידאו של הארוע אוכלת סושי עם הבגדים של אחר הצהריים.

אני לארוע הגעתי מצויידת בבנות ובבגדים נוחים שיאפשרו לי לטפס מספיק מהר וגבוה אם צריך (תמיד צריך). בכניסה לארוע קיבלה אותנו האם המאושרת וצלם סטילס שתיעד את הפרצוף ההמום והגבה שעיקמנו, ואת פניהם המאושרות של הילדים שעטו לכיוון המתנפחים. במתחם הדשא בין חבורת המגדלים היוקרתיים היו פזורים פינות ישיבה מפנקות, פינות זולה מוצלות, פינות יצירה, מתנפחים ומאפרות שישמחו להפוך גם את הילדים שלך לנסיכים ולנסיכות ממשפחת (פשע) אצולה לאחר צהריים אחד. כיאה לכאלו, הנסיכים והנסיכות זכו לאכול פיצה שנאפתה במקום, בטבון לבנים שהוצב שם במיוחד לרגל הארוע. ההורים, לעומת זאת, יכלו לבחור בין סושי וסשימי לצד רוטב סויה לבין טורטיה מקסיקנית לצד רוטב סלסה. עוד לרווחת ההורים עמד בר משקאות מאובזר בשתייה חריפה תוצרת חוץ, שסייעה להורים להתשחרר (מההלם), לזרום, ולזרום לפינות הזולה. שם, על הפופים המפנקים, ההורים היו עסוקים במינלינג בזק ובהעלאת היפותזות בנוגע לייחוסה המשפחתי של הכלה בת הארבע. לטובתם אם מצלמת הוידאו שנכחה בארוע לא קלטה (כמונו) כמה מן השמות המוכרים (למשטרה) שנזרקו שם לאוויר. כשפגה השפעת האלכוהול התפנו ההורים לחיפוש אחר הילדים. אני ניגשתי מיד לנקודת המפגש שקבענו במידה ונאבד זו אל אלו – ליד הבמה המרכזית. אותה במה שתעלה עליה בשיאו של הארוע מלכת הגיל הרך, רינת גבאי, אשר תמורת סכום סמלי תסכים לעזור גם לילד שלך לכבות את נרות עוגת יום ההולדת. בסיום הארוע נשלחנו הביתה בידיים מלאות: שערות סבתא (כמה שערות לבנות חדשות על הראש) ומגנטים עם תמונות שצולמו לייב בארוע – למזכרת.

האמת היא, שגם ללא המגנטים שתלויים לנו בבית על המקרר, ספק אם הייתי שוכחת את היום הולדת הזה. הראשון שלי עם נועה, הרביעי של נועה (נועה שם בדוי. השם האמיתי שמור במערכת מחשש שיניחו מטען חבלה פה בבלוג). גם שאר ההורים ימשיכו כנראה לעשות חישובים מתמטיים פשוטים של כמה אלפי שקלים לדקת במה קיבלה רינת וכמה שקלים לשעה הם קיבלו לפי התלוש האחרון, לפני הפיטורים. ההורים של נועה? יתכן שהם שמעו על שפעת החזירים שמתפשטת ומאיימת, אבל על המיתון? ללא צל של ספק – הם לא שמעו! והילדים? הילדים זכו סוף סוף לאחר צהריים אחד של שקט מההורים שהתעסקו בשיחות חולין במקום לרדוף אחרי הילדים שיאכלו איזה משהו. אבל בינינו, גם אם היו מספקים להם די סוכרים זמינים לפירוק בצורה של סוכריות גומי ואת הבית שלכם לפירוק בשם יום ההולדת של הילד שלכם – הם לא היו מתלוננים. ורינת? תשכחו מהכסף, היא זכתה לחום ואהבה בצורה של צרפתיות רטובות רטובות מהגדולה שלי, שרק בימים ממש ממש טובים שלה אני זוכה להם. ואחרונה חביבה, נועה? החביבה זכתה למיני-חתונה כמה שנים טובות לפני גיל המצוות שלה. ואיך באמת תראה מסיבת יומולדת השתיים עשרה של נועה? אין לי מושג, אבל אני יודעת שכדאי לי להיות שם. ואתם? כדאי לכם להיות בארוע “סושימי” הבא.

פסח אכן בא. ואני שואלת – שמחה רבה?

פה לא אוכלים חמץ. פה אוכלים בעיקר את הלב. פה לא תמצאו מתכון ללחמניות כשרות לפסח. לכל היותר – מתכון לא מוצלח לאיך עושים ילדים. פה נאבקים בחסמי כתיבה אבל מנסים להשלים עם אלוהים. ושיהיה פה ברור, את מצוות אכילת המרור החג הזה כבר קיימתי, אז תעשו טובה ותעבירו לי ישר את החרוסת. אהה, ואם תמצאו את האפיקומן בין השורות פה בטקסט, מובטחת לכם ארוחת חג כשרה למהדרין מתוגיית תחת סולמית פידמי. אז רגע לפני שאתם מבערים את החמץ ואני מקבלת לג’ימייל שלי (עוד) הודעה כואבת מקוויטר – הרי לכם
פוסט פוסט טראומה ברוח חג המצות הבהחלט מיותר הזה.

"די לי שאני יושבה לשלחן ומוחי יורד לאצבעות ידי ומכאיב ומכתיב ובין אות לאות יש לי יותר חיים מאי פעם." מילים שמדברות אלי עכשיו יותר מאי פעם, שולמית אפפל.

אחרי חודשיים של התנתקות חד צדדית, שבהם הייתי עדה להתרקסות האייקו שלי, חודשיים בהם נאבקתי בהורמונים שהציפו לי את המוח, שגזלו ממני כל יכולת לכתוב עד כדי עדכון מצבי סטטוס בפייסבוק, ומנעו ממני כל גישה למראה אבל לצערי לא למקרר. אחרי החודשיים האלו – התעוררתי (בבעטה) למציאות אחרת שבה ביבי הוא ראש הממשלה (תצבטו אותי), מציאות כואבת שבה ייצור קטן הוא בלתי סקסי בעליל, מציאות חברתית חדשה שבה אני לא מוצאת את ידי ורגלי (מה עשו לפייסבוק מה?). התעוררתי כשאני מחוברת לאינפוזיה – יד אחת מקבלת עירוי נוזלים ישירות לוריד, והשניה – עירוי ישירות מהטוויטדק,  וכל מה שנותר לי לעשות זה לנסות לצמצם פערים ולהרחיב את קהילת המצייצים שלי (תודה לגל מור על הקישור).

אז יום אחרי שיצאתי מעבדות לחרות הגיע הזמן: למצוא את עצמי ואתכם בבלגן שעשו שם בפייסבוק, לנחות מחדש בבלוגספירה, לרסס דחוף את הבלוג החדש של לטם, להוריד מהתפריט היומי שלי תוכניות ריאליטי ואת החלבה של יעל, להוציא מהלקסיקון שלי את המשפט "תעשה לי ילד" ולהרחיב אותו עם מילים כמו סיבולת-לב-ריאה (נראה מי יצליח לגרום לי לעשות קצת כושר) , לגגל בגוגל מונחים רפואים שמתחילים ב”אנטי” ושמשום-מה יוצרים אצלי אנטי – אבל בכל זאת להיות חיובית. ולתרגל מול המראה פרצוף של “אני לא כתבתי את הפוסט הזה ואתם לא באמת קראתם פה”. יעזור אם גם אתם תתרגלו אחד.

ועכשיו לתודות:
תודה לזרה מהחנות משקפיים שהרגשת מספיק קרובה אלי ושאלת אם יש לי משהו בבטן. איחרת בשלושה ימים.
תודה גם לחברה שלחצה שוב ושוב. אז כן, אני לא! ויותר בטוחה מזה אני לא יכולה להיות. וידאתי הריגה.
תודה מיוחדת לרופא שלי שהיה אופטימי אחרי הפעם הראשונה, השנייה וזו.
ותודה לך על הפרחים ותודה למי שהיה שם גם כשאני לא.

הוא: “הרבה זמן לא ביקרת פה, חשבתי עליך השבוע 
אני: “אהה, סתם לא יצא (המיתון הו המיתון)
הוא: אז מה אנחנו עושים היום?

היום זה היום המי-יודע כמה (עשרים כבר) של מבצע “עופרת יצוקה”. היום הזה הוא תזמון מושלם להפקיד את ראשי בידי המספריים של המעצב שיער שלי ולתת לו יד חופשית לעשות בשיער שלי שפטים. אחרי הכל, לא מחמיאה התספורת ככל שתהיה, קצרה ככל שתהיה, אסימטרית ככל שתיהיה – לטרגדיה האישית שלי אין מקום בימים אלו. באלו מובטח לי, שאת המראות הקשים שישתקפו מולי במראה אוכל להמיר בכל שעה במראות הקשים של המלחמה או בצפייה בפונוגרפיה הקשה המציפה את הרשת.

הוא: למה את מחייכת?
אני: אני חושבת על הפוסט הבא שלי. ואתה? (החיוך הזה שלך מלחיץ אותי)
הוא: מתי אמרת שבעלך חוזר מפריז?
אני:  מחר (אמרתי?? או ששוב הוא נחל הצלחה בשיווק ויראלי של הקרמשניט הפריזאי שלו?) 
הוא: (מחר??? מצטער אבל) עד מחר השיער לא יספיק להתארך … אה, ותזהרי – אני עוד אקרא לך שם בבלוג.

האמת היא שלספר שלי אין בכלל מחשב. אין אינטרנט. אין לו מייל. מה שגם אומר (שאלוהים) אין לו מנוי רסס לבלוג שלי (ולכם???). אבל בהחלט יש לו יד בפוסט הכי יקר שלי שנרקם לו תוך שהוא גוזם לי את הפוני ואת החיוך סופית מהפנים. אחנו מפטפטים קצת על המלחמה. הוא מספר לי על הקטיושה שהביאה לסיומה של חגיגת בר-המצווה שלו באיזה מקלט בקרית שמונה. אני מספרת לו על הזכרונות מחגיגת בת-המצווה שלי (מה לבשתי שם לעזאזל?). הוא מספר לי על החרדות הקיומיות של אמא שלו, ואני – מהרהרת בחרדות הקיומיות שלי כרגע – רק שלא ייבש לי את הפוסט עם הפן. החרדה הזו מובילה אותי לשלוף דף A4 מהתיק ולהתחיל לכתוב עיוור את הפוסט הזה. ולהצטער כל כך שעדיין לא הומצא לו הרשמקול שיקליט את המחשבות שלי (או שבעצם כן?). 

הוא: בסוף החודש אני נוסע לתיאלנד.
אני: איזה יופי. חופשה? (עד תיאלנד אתה בורח?)
הוא: כן. כשאחזור, אני אקנה לי מחשב וארשם לך לבלוג.
אני: יוו. נהדר. (מה נהדר, מה? הלך לי הפוסט)

בניסיון אחרון להמנע מלראות את הבבואה החדשה שלי במראה, אני מורידה את המבט למטה, אבל שם, אני נתקלת במספר סנטימטריים וסנטימנטיים של שיער שרועים על הריפצה. אני נפרדת מהם לשלום. וגם ממנו. משם אני יוצאת לחנות הגלידה הסמוכה וממתיקה את הגלולה המרה באבקת גלידת יוגו. אנשים ברחוב נועצים בי מבטים שאני לא אוהבת. מושפעת לחלוטין ממרתון “מתי נתנשק” שערכנו בסופ”ש, אני מתקשרת אליו ומציעה לו שאת הפגישות שלנו בחודשיים הקרובים נקיים באיזה בית-מלון, בחושך. שכשהוא חזר הביתה בערב, הוא הסתכל עלי – ואכן נהיה לו חושך. בעיניים.

.